חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
חביבת הקהל | מאת אורה סטוקליסקי
(מרצה – ציפי שחרור)

בבוקר היא ראתה את שתי פיות היער הכחולות מפזזות לפניה ושמעתי אותה משבחת אותן על הביצועים המופלאים שלהן. אתמול נבחרה הבובה ציפי זהובת התלתלים ל"הכי מלכת יופי" במדינה.
עכשיו, יושבת בתי מילי עם המלכה, מסתכלת לתוך עיני הזכוכית שלה ובקול שלא נותן מקום לפשרות מסבירה להוד מעלתה שהיא לא הולכת לשום מקום לפני שהצלחת תהיה נקייה. "אני לא מוכנה לזה" שמעתי את עצמי בקולה של הקטנה, "את חייבת לאכול משהו אם את רוצה להרגיש יותר טוב".
השיחות שהיא מנהלת עם חברותיה הדוממות מצחיקות אותי עד דמעות שלפעמים ממשיכות והולכות למקומות אחרים. היא בעצמה נראית כחלק מהאוסף שלה. דומה לבובה יפנית זעירה אדומת שיער, עם עור חרסינה כל כך עדין שהוא נראה שקוף. היא נולדה טרם זמנה ומאז אנחנו מתמודדות עם בעיות הבריאות שלה. יש ימים של הצטננויות כל כך
קשות שהחום הגבוה צובע את לחייה באדום כזה שמצויר על בובות. ואז, אין לה כוח לשחק. היא שוכבת רפויה במיטה, החדר שלה מחומם באדים שמקלים על נשימתה והיא מתבוננת בי במבט קטיפתי שחור שיש בו רכות של קבלה.

מעולם לא היו לה הרבה חברות והבדידות שנכפתה עליה בימים שהייתה חולה ניתקה אותה לחלוטין מבנות כיתתה. "אין ברירה" אני נזכרת בדברי הרופא."היא תמיד הייתה חלשה ואם את לא רוצה שחולירע נוספת תידבק אליה, תשאירי אותה בבית ".
אני משתדלת להנעים את זמנה. קונה לה כל דבר שהיא רוצה או נדמה לי שיסיח את דעתה מההסגר שלה. למזלי הקטנה להוטה אחרי בובות, פיות וכל מיני חיות קטנטנות. ככל שיש בהן יותר קישוטים, סרטים מבריקים, נַצנַצים ובגדים בצבעי קצפת הן נחשבות ל"שוות" יותר.
ימים ארוכים היא משחקת עם האוסף שלה בלי להשתעמם, זורמת בנחת עם עולם הפלאים שהיא בונה בתוך הארונית הורודה שהפכה לבית בובות. עורכת בה את אוצרותיה ועוסקת שעות בארגון ובטיפול קפדני ואוהב של כל פריט. בדרך כלל היא מציבה את ציפי מלכת היופי על המדף המרכזי. סביבה עומדות בנות לוויה מתולתלות שיער. אליהן מצטרפים מיני פיות, גמדים וחיות מיניאטוריות, שמחליפים את מעמדם על המדף לפי התנהלות ההצגה.
היום זה אחד מאותם ימים שהיא צריכה להישאר בחדר הסגור. אני מטגנת שניצלים עבור שתינו ותוך כדי כך אני מנסה לעקוב אחר העלילות שהיא בונה סביב בובותיה. אני כל כך מרוכזת בה שבהתחלה אינני מרגישה את הריח השרוף והמר שמתפשט באוויר. ריח צמיגי שחונק את הריאות בחריפותו ומקשה על הנשימה, השניצלים נשרפים.

אני מתפוצצת מעצבים כשאני רואה את השניצלים שנדבקו למחבת ועכשיו יש לי עבודה נוספת לגרד אותם מהתחתית. "איך זה קורה לי תמיד. רק לרגע לא שמתי לב ומיד אני צריכה לקבל עונש?! ",
"אני לא יכולה יותר, נמאס לי" הדמעות מתחילות להציף אותי. "עד מתי אפשר להעמיד פנים ולזייף שאני שמחה".
אני משליכה בכעס ובייאוש את המחבת השרופה לכיור וממהרת לסגור את דלת חדרה כדי לא לתת לריח שנושא את קשיי לחדור לתחומה. "אלוהים, תעשה שמילי שלי תלך לבית הספר כל השנה כמו כל הילדות", אני מדברת אל עצמי ושוקעת ברחמים עצמיים. "אלוהים תעזור לי, מגיע לי שהשניצלים לא יישרפו פה".
"הוי זה'ריח זוועה" אני שומעת את רינה השכנה שלנו שכמו תמיד מרגישה אצלנו כמו בבית ונכנסת בלי לדפוק בדלת. היא מיד קולטת את חוסר האונים שלי ולוקחת פיקוד. פותחת את החלונות לרוח פרצים שמטהרת ומרגיעה את החדר. ומסתערת בחריצות על המחבת שמעלה עשן סמיך ולבן מתחת לזרם המים ומקרצפת אותה במרץ.
היא יודעת שכדאי שהיא תשתוק עכשיו, אבל היא לא יכולה להתאפק. "אני חושבת ששתיכן צריכות משהו חדש" היא מציעה. "חשבתי על זה. אתן צריכות כלב".
אני מתעלמת מההצעה. עוד לא נרגעתי.
"שמעתי שאנשים הולכים לפארק ומקבלים אחלה כלבים ", היא לא מוותרת.
אף פעם לא גידלתי כלבים ואין לי שום כוונה להתחיל לעשות את זה עכשיו". אני מנסה להוריד את ההצעה מסדר היום.
"הוא יהיה שלי ואת לא תצטרכי לדאוג לשום דבר" נשמע קולה של מילי שיצאה בלי שהרגשתי מחדרה והקשיבה לשיחה. "אני מבטיחה, אני מבטיחה אימא שהוא לא יפריע לך" עיניה השחורות ממיסות אצלי את כל ההתנגדויות וזה ברור לי שכשהיא מדברת על "הוא לא יפריע", שכבר יש לנו כלב.
אין לי שום סיכוי להתפנק במיטה בשבת בבוקר. הקטנה נכנסת ויוצאת מחדרי כל כמה דקות כדי לבדוק אם השעה כבר עשר ואפשר לצאת.
כמעט ראשונות אנחנו מגיעות לפארק. מילי מקושטת בשמלה סגולה שמבליטה את שיערה האדמוני מושכת אותי בהתלהבות לעבר הכלבים שמוצעים לאימוץ. "אימא בואי מהר, שלא ייקחו לנו", היא מאיצה בי נרגשת מהמעמד ומפחד שכלבה האהוב יילקח על ידי מישהו אחר.
היא מתקדמת בריצה ואני מתעכבת מעט אחריה להתבונן בנעשה. משהו בהתרחשות שלפני מזכיר לי במת תיאטרון עם שחקנים אבל בלי הצגה. "כאילו יש פה אוירה של פיקניק בלי אבא ואימא שיעשו על האש". אני חושבת ונזכרת שהאנשים שיוצאים עם כלבים לשדרה שליד ביתנו מנצלים את ההזדמנות לשחרר את הכלבים מהרצועות ואלו מתפרעים ופורצים במרדפים מהירים אחד אחרי השני, שמחים בחופש שניתן להם. השדרה מתמלאת בתנועה והמולה. לפעמים נזרק באוויר מקל והכלב מחזיר אותו בהבעת ניצחון גאה. אפשר להרגיש את הביטחון שלהם שהם יהיו שם גם מחר.
רוב הכלבים פה על הדשא מוחזקים ברצועה, חלקם קשור אל העצים. אני לא שומעת הרבה נביחות והמבט של ציפייה מיואשת שהם נותנים בקהל האורחים, מזכיר לי מדוע הגענו.

אני חולפת על פני נערה עם קוקו שמחזיקה בשרשרת כלב זאב רזה שניצב על ידה בלי לגלות עניין במתרחש. לא רחוק ממנו מקפץ כלבלב עם תלתלים חומים. מנסה להתרפק על כל אחד שעובר. באמצע הדשא, שוכב על הגב כלב מגזע לא ברור. בטנו חשופה ורגליו מתנופפות באוויר כאילו מסביר שכדאי לקחת אותו כי הוא מתנהג יפה.
בפינה בצל העצים יושב ילד עם ארגז ובו שלושה גורים שלדעתי היו קטנים מכדי להילקח מאימם. "גברת, זה רק שלושים שקלים לגור" הוא מנסה לשווק אותם כמו במכירת סוף עונה.
בתוך כל זה, אני מקפידה לשמור על קשר עין עם כתם הצבע הסגול של הג'ינג'ית שלי, שמקפצת כמו פרפר של אביב מכלב אחד לשני.
פתאום היא נעצרת ומתכופפת אל כלב שקשור ברצועה ארוכה אל הגדר.
"אימא מצאתי, בואי מהר" אני שומעת את צהלותיה. "אימא זה שלי. הוא רוצה רק אותי, אני יודעת שהוא רוצה ללכת איתי הביתה",היא מסבירה לי בטון נרגש .
אני בוחנת את ה"מציאה" ואינני מבינה איך הבת שלי הצליחה למצוא בתוך שלל הכלבים את זה שהוא הכי "אנדרדוג". כל כך הרבה גזעים מעורבבים בו שהוא קיבל מראה מטושטש לחלוטין. אפילו הצבע הג'ינג'י הבהיר שלו נראה כמתפזר באוויר לבז' דהוי.
אני לא מתערבת בבחירה שלה ואנחנו חוזרות הביתה עם בוני שהתברר ככלבה, נקבה. מה שפתח למילי שער לחברות נפש עמוקה. הכלבה שכבר מזמן הפסיקה לחלום על חיים טובים יותר, מסתובבת אחרי מילי עם עיניים פעורות בתדהמה לכמויות החיבוקים והנשיקות המורעפים עליה וכשמילי קוראת לה "בואי בוניבונת שלי, בואי אלי", היא מדלגת וקופצת באוויר ככלבת קרקסים עליזה, מנסה למצוא חן בכל מחיר.
היא מקבלת תפקידי מפתח בכל המשחקים וההצגות שנערכים בחדר הסגור. ניצבת בין הבובות. לצידה של ציפי זהובת התלתלים ומילי המאושרת רוקדת ושרה לפניהן, לפי הצורה שהבטן שלה התמלאה מאז שהיגיעה אלינו אני מבינה שהיא מקבלת את חלק הארי מהשניצלים שאני מכינה.
רינה שרואה עצמה כשושבינה ראשית לשידוך המוצלח. נכנסת אלינו באחד הימים וכדרכה לספק לנו את החדשות על מה שקורה בעיר, היא מודיעה שבשבת הקרבה תהיה בפארק תערוכת כלבים.
"יגיעו כלבים גזעיים מדהימים מכל הארץ ותהיה תחרות ארצית" היא מנסה לעניין אותנו, "רוצות לבוא איתי?".
"אימא, בוני ואני הולכות". מודיעה לי הקטנה שלי.
"חמודה, רק כלבים גזעיים מכניסים שם" אני מסבירה לה, "אני מרשה לך ללכת עם רינה אבל את בוני לא יכניסו, כדאי שהיא תחכה לך בבית". אני מנסה להגן עליה מפני אכזבות.
מילי לא עונה לי. לכן חשבתי שהיא משלימה עם הרעיון. עד שבשבת היא מפתיעה אותי כשהיא יוצאת מחדרה, נושאת בידיה את סלסילת הקש שנשארה מחג שבועות. מקושטת בענפים, זרי פרחים וסרטים אדומים.

בתוך הסלסילה על כרית קטנה שנלקחה מבית הבובות יושבת בוני בהבעת השלמה כנועה. רחוצה ומריחה בריח האסתי לאודר המתוק שלי, שיערה המנופח מסירוק יתר מבריק עד כדי כך שצבעו הדהוי תמיד, נראה כצבע שמפניה יוקרתי. ראשה אסוף בקוקיות ורודות שמשוות לה מראה של טרנסווסטיט מוזר.
"הוי אני מתה" צוהלת רינה שנכנסת אלינו כדי לאסוף את מילי, "איזה סלסילת בונבונים יש לנו פה" והיא ממתחילה להתפקע בצחוק שגובר ומתגלגל, ידיה מחזיקות את צידי בטנה, "הוי אני עושה במכנסים" היא מודיעה, ממשיכה להתפתל ולרקוע ברגלים. אני נדבקת ממנה וכבר לא יכולה לשמור את הצחוק המחלחל לי בגרון והוא בוקע מתוכי בשיטפון מטורף של פורקן והקלה. אנחנו מתפוצצות בצחוק שהולך וגובר בלי שליטה. הדמעות זולגות מאיתנו ורק ההבעה הנעלבת של מילי עוצרת אותי. אני רואה אצלה בעיניים ניצוץ של סרבנות שאני לא מכירה.
"אוקי", ממלמלת רינה שבעדינות לא אופיינית קולטת את הפגיעות של הילדה. "בואו בנות" היא פונה אל מילי ובוני. "בואו נראה מה קורה שם".
הזמן נמתח כמו מסטיק שלעסו אותו היטב. אני מנסה להסיח את מחשבותיי בעבודות יזומות. שוטפת ריצפה, מנגבת אבק. "אני מקווה שהילדים לא צוחקים ממנה". אני מתייסרת במחשבות ונאבקת ברצון לצאת אחריהן ולשמור עליה.
הדקות זוחלות באיטיות עד שסוף סוף אני שומעת אותן חוזרות.
"אימא בוני קיבלה פרס ראשון", קוראת לי מילי עוד מחוץ לדלת. "ידעתי שהיא תהיה הכי יפה, המלכה". היא ממשיכה לפטפט בהתרגשות כשהיא נכנסת הביתה והכלבה שבתוך ידיה מלקקת אותה בלי להבין על מה השמחה.
"ברור שלא נתנו לה להשתתף בתחרות והיא לא קיבלה שום פרס" לוחשת לי רינה בתוך האוזן כדי שהקטנה לא תשמע. "אבל כל כך התלהבו מההופעה שלה שהחליטו פה אחד לתת לה פרס ניחומים ולהכתיר אותה כחביבת הקהל ".