חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
וודקה עם ורמוט | מאת דלית פולברמכר
(מרצה - אילנה ברנשטיין)

בפברואר אמיר והילדים נסעו לסופשבוע של סקי בחרמון. מעולם לא התפתיתי להצטרף אליהם. "אני אוהבת קרקע יציבה מתחת הרגליים שלי" – טענתי בכל פעם שהנושא עלה לדיון. לא הואילו מחאותיהם והפצרותיהם. קודם היה זה אמיר, שביקש להזכיר לי את הפירואטים הווירטואוזיים שלי. אחר כך הגיעו הילדים, שלא הבינו את ההסתייגות שלי, ורצו מאוד להפוך את העניין לסוג של בילוי משפחתי. עמדתי בסירובי. ניסיתי להסביר להם את ההבדל בין צעדי הריקוד, שבהם אני שולטת, לבין התנועה על המשטחים החלקים. ניסיתי להצביע על ההבדל בין הקלילות של עולם המחול, לבין הסרבול שבעצם ההליכה עם כל הציוד הארוך והכבד של עולם הסקי. פעם אחת נעתרתי, וביקרתי איתם במרכז קנדה, שם קיבלנו כולנו נעלי החלקה, ופצחנו בסדרה של מעגלים ונפילות. זה הספיק לי לגלגול חיי הנוכחי.
בערב שבת בחצות, הייתי לבד, והתכוונתי להיכנס למיטה, כשמתוך הטלפון הנייד, שהיה מונח על השידה, נשמע צליל קצר. זה היה שי.
הודעה: "אפשר לדבר איתך?"
חייגתי אליו.
"מה קורה שי?"
בצד השני של הקו נדמה היה לי שמישהו מחניק בכי.
"שי?" ניסיתי שוב.
"כן. רגע."
הוא משך באפו, התנשף, התחיל להגיד משהו, ונשאר בלי אוויר. כבר שמעתי בחיי גברים בוכים. ובכל זאת בשבת-בחצות-בטלפון. ובכל זאת שי.
"את יכולה לבוא לפה?"
הוא הצליח לסנן בתוך הגניחות הקטנות.
"לבוא לאן שי?"
"לבית שלי."
"איפה ההורים שלך שי?"
"הם נסעו, הם בגרמניה עכשיו, ואני לא משיג את דנה, ורועי נהרג."
את המילים האחרונות הוא כבר ממש צעק, ושוב נשמעו הגניחות וההתנשפויות שלו.
"שי חמוד, תנסה לנשום רגע. אני לא מבינה כלום. מי זה רועי?"
"רועי הוא החבר הכי טוב שלי."
הוא צרח לי באוזן.
"היתה תקרית בעזה, לא שמעת?"
"לא, לא שמעתי. אני באמת מצטערת שי. אבל למה אתה לבד?"
"אמרתי לך שההורים שלי נסעו. אז את יכולה לבוא?"
"לא שי, אני מצטערת. אני לא נוסעת ליפו באמצע הלילה."
גם לי יש את הגבולות שלי, חשבתי. הכרתי את הטוטאליות הזאת אצל הנערות שלמדו אצלי ריקוד. ברגע שמצאת דרך אל הלב שלהם, ברגע שנפתחו מעט בפניך – את שלהם. כמעט שייכת להם. מי שמבין אותנו – משעבד אותנו, משהו כזה. או יותר גרוע בעצם. מי שמקשיב לנו – משעבד אותנו. ובכל זאת מדובר בשי, ואני מתה עליו. בתוך המחשבות שהתרוצצו לי בראש חלף עוד הבזק. המוות קיבל עכשיו משמעות אחרת, ונאלצתי להודות, ביני לבין עצמי, שהביטוי הזה, למות על מישהו, לא כל כך מתאים כאן.
"יש לך משהו לשתות בבית?"
אין לי מושג מאיפה הבאתי את הרעיון הזה.
"לאבא שלי יש וודקה."
הוא נשמע לי קצת יותר ענייני.
"מצוין. תתחיל לשתות. אבל בכוס. ומאוד לאט."
המועצה לשלום הילד ודאי דופקת על דלת ביתי ברגעים אלה ממש, עוד הרהור חלף.
"גם אני אלך לחפש איזה בקבוק."
ירדתי עם הטלפון האלחוטי לקומה התחתונה, ומצאתי במקרר חצי בקבוק של ורמוט. אמיר הכין עוף ביין בתחילת השבוע, וזה מה שנשאר. מזגתי ושתיתי. "בכוס, ולאט."
הזכרתי לו. התיישבתי על הספה שבחדר האורחים, וכיסיתי לעצמי את הרגליים בשמיכה שהיתה שם.
"אני איתך שי, בסדר?"
ישבנו ככה, בשני בתים נפרדים, ושתינו ביחד. אישה שתהיה בת ארבעים בסוף הקיץ, ובחור, שיהיה בן שמונה עשרה.
"הוא היה הבן אדם הכי טוב שהכרתי. הכי אמיתי והכי טוב. לא הגיע לו למות."
"ככה זה, חמוד. אלוהים אוסף אליו את המובחרים ביותר."
פלטתי את הקלישאה הידועה והלא מנחמת. שי חזר לייבב.
"שי. תתרכז בנשימות שלך ובלגימות שלך. לנשום ולשתות. בקטנה. ולאט."
מורה לאלכוהוליסטים מתחילים נהייתי. לקחתי עוד שלוש לגימות מהכוס שלי.
"את צריכה להיות איתי כאן. איזה מין חברה את. מישהו צריך לחבק אותי עכשיו, את לא קולטת?"
זהו. הבחור שיכור לגמרי. המשימה שלי הושלמה בהצלחה. המבוגר האחראי מילא את תפקידו, המבוגר האחראי יכול ללכת.
"שי, אני איתך. אני באמת איתך, בסדר? אני מקשיבה לך. דבר איתי."
"אני לא רוצה לדבר איתך. דיבורים לא יחזירו לי אותו, ואת בכלל לא עוזרת. את לא מבינה כלום."
לא להיעלב עכשיו. מה פתאום להיעלב. הוא פשוט נסער מאוד. לא שופטים אדם בשעה של צער. אמפתיה. הקשבה. חיטטתי עוד קצת בארגז הכלים של המורים ושל כל אנשי המקצוע.
"בכל זאת, אני חושבת שעדיף לך לדבר איתי, ולא להישאר עם זה לבד."
"אני הולך לעתודה, את יודעת את זה. ורועי, הוא" – הוא לא הצליח לסיים את המשפט.
"תמשיך שי. מה עם רועי."
"הוא ישר התנדב. נדחף קדימה. חייב להיות הכי טוב. חייב להיות ראשון. אני שונא אותו!"
שי צעק בקול צרוד, ולרגע כעסתי על עצמי שלא מיהרתי לנסוע אליו. לא משאירים פצוע בשדה הקרב, נזכרתי. זה בכל אופן מה שלמדתי מאמיר, שגם טרח לתת לי דוגמה אישית בשעה של משבר.
"זה בסדר שי. מותר לך לשנוא. רק כשאוהבים ככה, אפשר גם לשנוא."
בעצמי לא האמנתי לשטויות שניסיתי למכור לו. אולי מספיק עם הקשקושים ללילה הזה, חשבתי.
"אתה חושב שתצליח לישון עכשיו? מה מצב הבקבוק שלך?"
לוורמוט שלי לא נשאר זכר.
שתיקה.
"שי. שי אתה שומע אותי?"
"כן."
אתה תלך לישון עכשיו?"
"בסדר."
"ואני אראה אותך בים מחר, כרגיל, בסביבות עשר?"
"בסדר."
"לילה טוב חמוד. תשמור על עצמך."
כאילו שאני שולחת אותו לאיזה קרב, או לפחות לטיול של הרפתקאות בדרום אמריקה. לא ידעתי מה עוד אפשר להגיד לו.
נרדמתי מיד.

צללים כהים טיפסו מתוך העיניים שלי, לכיוון המצח, והפכו לנוזל שחור, שנשפך מהמיטה שלי. נחל קטן זרם באמצע חדר השינה. דילגתי מעליו, וירדתי במדרגות לקומה התחתונה של הבית. גם הנחל ירד במדרגות. לקחתי את התיק שלי ורצתי החוצה. פחדתי שהנוזל המוזר יעבור דרך הדלת, וירדוף אחרי. נסעתי לים. למים בים היה צבע אדום שקוף. צבע של יין אדום-יבש. שי עמד בתוך המים, ונופף לי בזרועותיו. רצתי אליו עם המעיל והכל. הייתי כבדה, והתחלתי לשקוע. שי הוריד ממני את הבגדים. רק אז ראיתי שגם הוא לא לובש כלום. שחינו בתוך היין. צללנו ושתינו אותו. צחקנו. אחר כך יצאנו, ושכבנו לנוח על משטח עשוי זכוכית. שאלתי את שי אם הוא רוצה לגעת בי. שי ענה שהוא רוצה אותי במתנה ליום הולדת שלו.
התעוררתי.
נכנסתי למקלחת. בראש שלי השתוללו מליון פטישים. עמדתי דקות ארוכות מתחת למים, וחיכיתי שהזרם יסלק את הכאב. התלבשתי ונסעתי לים. קיוויתי שעד עשר אני אספיק לדחוף מספיק קפה שיסדר לי את המחשבות.
בשעה עשר שי הגיע. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך חיוור. כל כך נבול. היו לו כתמים שחורים מתחת העיניים, וכתמים אדומים באזור האף. הוא התיישב מולי. רציתי להחזיק לו את היד. ניסיתי לתפוס לו את המבט. אבל שי הרים יד, ועשה תנועה של עצור.
"ליאת, אני לא רוצה לדבר על זה. תשכחי מכל מה שקרה בלילה."
התחלתי לגמגם משהו, אבל בעצם כבר הבנתי שאין לי ברירה אלא לכבד את הרצון שלו. בניסיון לנער קצת את הרוח הכבדה, ולהכניס במקומה רוח שטות קלילה, אמרתי:
"תן לי לפחות לספר לך על מה חלמתי."
בינתיים הקפה שלו הגיע. לרגע נראה היה לי שהוא הולך להקיא, אבל לאט-לאט שי נרגע ושקע ונפתח אל הסיפור שלי. צנזרתי קצת את הקטע עם העירום, ובכל זאת עלתה משם תמונה ברורה של שנינו שוחים בים. והיה גם העניין עם מתנת היומולדת שלו. גמגמתי על זה משהו. שי הקשיב בתשומת לב לחלום הטיפשי שלי. בסוף הוא אפילו חייך.
"אבל לא חשבת שאני בתול, נכון? אני מתכוון למתנה שכאילו אני מבקש ממך."
"זה חלום, שי. בחלומות אין מחשבות ואין ידיעה."
"אבל את יודעת שאני לא, נכון?"
באופן מפתיע הוא הסתכל לי בעיניים. נדמה היה לי שאני רואה שם את אדי האלכוהול של הלילה.
"מאיפה אני צריכה לדעת? אף פעם לא בדיוק דיברנו על זה. זה לא היה עם דנה, נכון?"
"מה פתאום דנה. דנה שומרת על עצמה."
שמחתי שהצלחתי לעורר אותו לשיחה, ולרומם אותו מתוך הייאוש. הסתרתי חיוך נבוך, קיוויתי שלא רואים עלי איזה סומק מוגזם, והמשכתי.
"אז מי זאת היתה, גבר?"
כי כל מי שעושה את זה הופך מיידית לגבר, לא?
"אתה הולך לספר לי?"
"חיילת אחת. הכרנו לפני שנה בערך. אחרי זה נפגשנו עוד פעם אחת וזהו."
נדמה לי שהייתי בהלם, אבל השתדלתי לשחק אותה בקוליות.
"חיילת. יפה לך."