חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
דיאלוג – הזוג הרגיל | מאת מיכל מיורצ'ק
(מרצה – אילנה ברנשטיין)

שירלי ואורן כבר ביחד שבע שנים תמימות. בלי להתחתן. בלי לנאוף. כשחושבים על זה, זה כמעט מזעזע. כמעט כל חייהם הבוגרים הם ביחד ומהר מאוד נכנסו לשיגרה של זוגיות עייפה ומעייפת. זיון פעם בשבוע-שבועיים. פה ושם נפגשים עם חברים. היא עם הבנות מחליפה מתכונים ומידע חיוני על חומרי ניקוי, הוא עם הבנים מדברים על כדורגל. במירוץ מתמיד אחרי הכסף, שמשום מה נראה שלאחרים בא בקלות ואילו הם מגירים זיעה ולא מצליחים לגעת בו, רק לראות אותו בפרסומות של ערוץ שתיים. ואוכל, המון אוכל. שניהם בולבוסיים כאלה. עגולים מכל זווית שלא תסתכלו עליהם. לשירלי יש גם המון נקודות שחורות על האף, גדולות כאלה, כמעט כמו חורים, שעושות חשק להתקרב, לסחוט ולחטט. הפנים שלה הם כמו מסיכת שעווה. קשים כאלה וכמעט שלא זזים, אבל כשמתקרבים ונוגעים באצבע הם רכים כמו פודינג. אורן, גבוה ממנה במקצת, גם הוא מעוגל, במיוחד באזור המתניים, מהן נמתחות כשני שרוכים מגוחכים שתי רגליים דקיקות. הוא כבר מתחיל לאבד שיער, כמנהג הגברים בארץ ישראל, אך מגדל בהתמדה שערות מסולסלות כהות באזור הכרס והגב. על לחייו שלובנן בצקי, צלקות חטטים, מזכרת מימי הנעורים שחלפו עברו להם ועל גרונו מתחילים להסתמן סימנים ראשונים של זפק מנוקד בנקודות אדומות מגילוח הבוקר. על שיער הערווה המתפרץ שלו אני בכלל לא רוצה לדבר. גם לא על משולש הברמודה של שירלי. נראה שדווקא מבחינת גידולי השיער הסמוי מן העין הייתה ביניהם התאמה מלכתחילה ובמשך הזמן הצטמחה לה אותה התאמה גופנית ומזגית (כלומר של אופי), כמו שכלב ובעליו הופכים דומים במשך השנים, כי החברים שלהם, ככל שזה אכפת להם וככל שזה מילא את חלל שיחותיהם, בכלל לא חשבו שזה יחזיק מעמד. שירלי כזאת שקטה ונחבאת אל הכלים. אם רק אפשר היה, הייתה מתפיידת לה, נמזגת אל החלל השקוף ונעלמת. מעייף לחיות סתם ככה, בלי ניצוצות תהילה. אורן לעומתה נמרץ יותר, כלומר בגדר הסביר. אתם יודעים, אחד מאותם בחורים טובים שעושים את מה שצריך בלי יותר מדי שאר רוח. לא מאלה שעושים מהומות, לא מאלה שמתלוננים, אורן הוא מהשורדים השקטים שבכלל לא מודעים לכך שחייהם עוברים עליהם בשתיקת עבדים כנועה של בית-עבודה-עבודה-בית. מן מגש כסף לא מודע שעל גבו מתמקמים יסודות החברה המתוקנת. אלא מאי, בשבוע שעבר הוא קיבל קידום בחברת הכבלים וממתקין זוטר הוא קיבל קו ותוספת של 300 שקל נטו למשכורת והוא אחראי עכשיו על בוריס ויוסי ובכלל, עם הכרס המתפתחת ומשקפי הראיה הגולשים תדיר מאפו, הוא נראה לפחות כמו מנכ"ל שירד אל העם כדי למשש מקרוב את הדופק. (בלי ידיים כמובן. זה קצת מסוכן כל העסק הזה עם ידיים בתקופה האחרונה). ועכשיו הם יושבים להם לבדם במטבח ביתם, באור אפרורי מסנוור של תחילת סוף השבוע (יום שישי, כלומר). בשקט. תקתוק השעון וקשקוש כוסות וצלחות קורעים את הדממה, מהדהדים ברחבי המטבח ובאוזניים, כי השקט הזה לא מכיל שלווה אלא מתח. הגופות נראים נינוחים, אבל הם דרוכים. גם לזוגות רגילים יש איזשהו סף רוויה, הצטברות מוגלתית של שתיקות, ציפיות נכזבות ותקוות רצופות בחוסר הבנה. לכל אחד מהם יש את המחוות הקטנות האלה כדי להביע את עצמו בלי מילים. שירלי בוהה בצלחת וקופאת בתנוחה בה פלג גופה העליון מושט קדימה וכל כובד הגוף והמועקה יושבים על העורף, מטה את ראשה קדימה בתנוחת "בוא תוריד לי את הראש" (כלומר, בתנוחת הקורבן). אורן משחק אותה אדיש, כאילו שהכל בסדר, אוכל בקצב אחיד, מכחכח מדי פעם בגרונו ומבטו נעוץ במדור הספורט של העתון. גם כאן, כמה מפליא, כמה מצחיק, כמה נפלא, יש ביניהם תואם (גם אם לא הדר). שניהם בקטע של "אה לה עוורון". זו אינה ממצמצת וזה אינו רואה. אינם שמים לב זה לזה – כאילו - אך מודעים לכל תנועה, לכל מחווה. כמו שני אקדוחנים בצהרי היום, ממתינים בדריכות למחווה קטנטונת של היריב כדי לפתוח באש פאסיבית-אגרסיבית שתמגר אחת ולתמיד את האויב הנורא שממול.

עכשיו המקום לכתוב – "הנה זה בא" – אבל לא. עוד לא. יש עוד שלוש דקות לפחות של עינויי גוף ונפש. שירלי ואורן הם סוסי קרב ותיקים ולמודי קרבות, מורגלים בכאב הפיזי הכרוך בדריכות שלפני הזינוק לקרב. רוצים שניכנס להם קצת לראש, שיהיה משהו מעניין לעשות בזמן ההמתנה? או. קיי. וְואלה:
שירלי (ladies first) – כבר שבע שנים אנחנו ביחד (כן, אני י ודעת, כמה נדוש. חי חי), הזמן עובר וכלום. הוא לא מציע לי להתחתן איתו, הוא לא רוצה לעשות ילדים, הוא כבר לא מושך אותי, בעצם הוא אף פעם לא היה מושך בעיני. אני איתו בגלל שהוא רצה אותי, לשכב איתי בכל אופן, וגם אני רציתי סוף סוף להפסיק להיות בתולה (פאדיחה בגיל כל כך מתקדם) ומשם זה המשיך מתוך הרגל. כל הזמן אני כאן בשבילו. עוד וי (√) ברשימה וככה שאנחנו כאילו ביחד אז זה נוח לו כי ככה גם לא מציקים לו בקטע של חברה ולהתחתן ומשפחה וכל זה אתמול ראיתי תוכנית אירוח בטלויזיה והייתה שם סקסולוגית מה זה חכמה שדיברה על זוגיות וזה והיא אמרה שיש הרבה זוגות כמונו שחיים ביחד שש-שבע שנים ואז מתחתנים– רק שאנחנו לא – ואחרי שנה מתגרשים כי כבר אין ריגוש כי כבר הם מיצו אחד את השני וצריך לגור עם מישהו רק שלושה-ארבעה חודשים לפני החתונה אחרת זה כבר לא שווה כי כבר אין ריגוש אחרי שחיים הרבה זמן ביחד. אם רק אמא שלי הייתה אומרת לי את זה לפני כן זה מה שהייתי עושה, אבל אין לי אמא. לא שהיא מתה חס וחלילה, אני פשוט לא יודעת מי היא. אין לי אומץ לפתוח את התיק אימוץ. אם האמא אמיתית שלי הייתה מגדלת אותי ולא הזוג החמוץ מהקיבוץ כבר מזמן הייתי נשואה עם ילדים על בטוח. אבל עכשיו, אחרי שאנחנו כבר כל כך הרבה זמן ביחד אני חייבת לשמור על ההשקעה שלי ולהישאר, אני לא יכולה פתאום לקום ולעזוב אחרי שכל החיים שלי אני איתו. גם אין לי מספיק כסף בשביל לגור לבד. מי ירצה אותי בכלל. גם נמאס לי כבר להיות קופאית, אני רוצה להתקדם, ללמוד. לעבוד בשירות לקוחות בסלקום או במוטורולה. משהו שמפעיל את הראש וגם עובדים עם אנשים יותר על רמה מאשר בסופר. בטח הם מרוויחים גם יותר כסף ואז יהיה לי יותר קל אם אני ירצה ללכת ולהתחיל חיים עצמאיים מחדש. אבל אחרי כל הזמן הזה שנתתי לו אני לא יכולה לקום וללכת בחינם. אני צריכה להתחתן איתו. מעכשיו אני בדיאטת כסאח. הוא כל הזמן רק אוכל ולא מדבר איתי. הוא גם לא מסתכל עלי. אני יודעת שהוא מעמיד פנים שהוא לא מסתכל עלי, אבל לפי הנשימות שלו אני יודעת שהוא עוקב אחרי. כבר שבוע שהוא נהיה בלתי נסבל. הוא כל הזמן מעיר לי הערות איך השמנתי בזמן האחרון ושאני פשוטה ולא מתקדמת עם הזמן ושאני יקח דוגמה מרותי, מהחברה של החבר שלו, איך היא יודעת לשמור על עצמה ולטפל בגבר שלה ושאני כמו פדלאה רק אוכלת ומסתכלת בטלויזיה. כן. בטח. מי שמדבר. ומי ריהט את הבית ומי קונה לו בגדים ומי מכין לו אוכל? מה זה, מהאויר?
אורן (last but not least) – היא שוב פעם משחקת אותה ברוגז הדֶבָּה. מסתכלת בצלחת שלה כאילו יש שם אוצר. אני צריך להתקדם. עכשיו שאני מרויח יותר כסף ויש לי יותר אחריות בעבודה אני צריך להיות יותר יצוגי והיא רק מקלקלת לי ומפריעה לי. כולה קופאית בסופר. אני תקוע איתה כבר שבע שנים וכבר לא בא לי עליה. היא משעממת אותי. כל הזמן עם המתכונים והספרי בישול והקופונים שהיא אוספת ומסמנת כדי לקנות בהנחה בסופר והתוכניות אירוח. היא מתה על יאיר לפיד המלוקק הזה כאילו שזה לפחות אלוהים בכבודו ובעצמו. כולה גמד שמנפח שרירים במכון ושם ג'ל בשיער. זה לא גבר אמיתי זה פלקט. למה היא לא יכולה להיות כמו רותי. רותי זה אחלה אשה. גם נראית טוב. גם מריחה טוב. בטח גם טובה במיטה. במקום זה אני תקוע עם קופאית דבה בלי שכל שנראית כמו האמא שלי. פאדיחה לצאת איתה לרחוב, כולם בטח חושבים שאני איזה מסכן שהולך עם אמא שלו. בסך הכל רציתי זיון ללילה ונתקעתי איתה שבע שנים. לא זזה. כמו אבן. מעצבנת. זהו. אין. אני חותך.

נשאלת השאלה, לאור הכניסה החטופה לראשיהן של הדמויות הפועלות, למה הם ביחד בין כל מרבצי השנאה הזאת. ובכן, הקורא הנבון יזכור כי השנאה הזאת נובעת מתסכול מתמשך של ציפיות נכזבות ותקוות שווא ושעמום כרוני מתמשך וגם, אם יתבונן הקורא הנבון בחייו ובחיי הסובבים אותו, יגלה עד מהרה כי "הרגל הופך לטבע טבע קשה לשנות" כמאמר השיר (מילים וביצוע חוה אלברשטיין), כלומר הרגל הוא הדבק שמדביק את החיים יחד ומאחה את פיסותיהם, סותם את הסדקים והופך את הפסיפס הזה של גופות ומוחות לכלל אחדות.

זהו. ניתן האות. שירלי הרימה בלי משים את ראשה בנשיפה קלה לאחר שהחליטה שמהיום היא בדיאטת כסאח. בתגובה רשרש אורן בעתון ונתן בה מבט רושף.
יש אסכולה בלשנית מאנגליה, שהקדישה עצמה לחקר דיאלוגים ומצאה שכל דיאלוג הוא בעצם משא ומתן, ביטוי ליחסי גומלין וכוח בין מתדיינים, כשכל אחד רוצה להשיג משהו. נקבע שם, שמבחינה ספרותית ניתן לקורא רמז מטרים כי המנצח בדיאלוג הוא מי ששמו מוזכר והמפסיד, זה שמטרתו לא הושגה, הוא זה ששמו נשמט מן הסיפור. ובכן, מי לדעתכם ינצח כאן? שירלי? אורן? ההרגל? שמות כולם מופיעים כאן. ישנה תיאוריה ספרותית אחרת, לפיה על פי הנתונים המפוזרים לאורך הסיפור בונה הקורא תיאוריות וציפיות לגבי מה יהיה ההמשך ואז הסופר הנבון שובר אותן כדי שיהיה לקורא מעניין להמשיך ולקרוא וכך הוא מוליך את הקורא, כמו היה חמור שלאפסרו קשור מקל ובקצהו גזר אליו לא יוכל להגיע לעולם ומזנב בו הלאה אל המטרה – אל סוף הסיפור, אל הקתרזיס. אם הוא רע במיוחד או שיש בו חיבה יתרה לספרות יוונית עתיקה, ידאג לסבך ולפתל את העלילה עד שהוא עצמו לא ידע איך לפתור אותה וכמו בפתרון שנמצא לקשר הגורדי (לחתוך אותו) או ליחסים ללא מוצא ("תזרקי אותו") ינחית על הקורא את האל מלמעלה והכל יבוא על מקומו בשלום. ובכן – מה כאן?

להזכירכם, קוראים נבונים, ניתנה בלי משים, יריית הפתיחה – ניד ראש ונשיפה. האם פירוש הדבר ששירלי תצא מפסידה? (רק אציין בשולי הדברים, כי לא רק שירלי ואורן מסתכנים כאן בדו-קרב המתמשך ביניהם, גם הכתיבה היא עניין מסוכן וכרוכים בה סיכונים. מקצועיים כמובן. כך למשל, על מנת לשמור על הגינות בדיווח ולהביא דבר בשם אומרו וכך, בתקוה, גם גאולה לעולם, על מנת לשמור על דיוק, הושטתי ידי כדי לתור אחר פרטי אותו שיר של חוה אלברשטיין, כלומר לראות ולדווח לכם אנשים, קוראים נאמנים וחביבים, ידו של מי כתבה אותן שורות אלמותיות על הרגל וטבע ותוך כדי חיפוש נשרטה ידי ודם נזל ונאלצתי למצוץ אותו ולחבוש אותו בפלסטר וכך חל עיכוב קל ברצף, אך כפי שניתן לראות – שבתי).
ובכן, לעניינו:
שירלי: מה?
אורן: מה מה?
שירלי: מה אתה מסתכל עלי ככה?
אורן: איך?
שירלי: כאילו ראית משהו מגעיל ובא לך להקיא?
אורן: (אותך ראיתי) חשבתי אולי נזמין את גיל ורותי לארוחת ערב. יש היום משחק.
שירלי: כן, זה יהיה נחמד (כן, כדי שתוכל לעשות לה עיניים כל הערב כאילו שאני לא רואה).
אורן: יופי. אז רדי למטה וקני פיצוחים. אבל הרבה. שיהיה בשפע ואחרי זה תכיני משהו.
שירלי: בסדר (כן אדוני). אתה יודע
אורן: לא.
שירלי: החלטתי שמעכשיו אני בדיאטה.
אורן: הגיע הזמן.
שירלי: אני חושבת שגם לך לא יזיק. תראה כמה לחם אתה אוכל. חצי כיכר אכלת. זה נורא משמין ובזמן האחרון ממש גדלה לך הבטן.
אורן: יופי יופי. עכשיו את נכנסת לי לצלחת. תראי איך את נראית.
שירלי: כן, אבל אמרתי לך שמעכשיו אני בדיאטה ואני חושבת שגם לך לא יזיק.
אורן: למה את תמיד חייבת להרוס?! אני יושב. אוכל ארוחת בוקר. קורא עתון. ופתאום את מחליטה שאני צריך לעשות דיאטה?
שירלי: סליחה, למה אתה מדבר אלי בטון כזה? אני רק רוצה בטובתך (ואז, אם תיראה טוב, מה שנראה לי קשה מאוד, אולי רותי תשים לב אליך ותקח אותך).
אורן: אם את רק רוצה בטובתי אז אל תפריעי לי לאכול ולקרוא עתון ותתעסקי בדברים שלך.
הוא מנענע ראשו כמו סוס שזבוב עקשני ישוב על עפעפיו.
אורן: ואם אנחנו כבר מדברים על זה, למה את אף פעם לא סוגרת את הפקק של המשחת שיניים?
שירלי: אבל
אורן: בלי אבל, זה כל פעם מתייבש וכל פעם אני צריך לסגור את זה אחרייך. את כל כך חסרת אחריות. גם דבר כזה קטן את לא מסוגלת לעשות?
שירלי: סליחה, אבל
אורן: בלי אבל. תסגרי. נקודה.
שירלי: סליחה
אורן: ובלי סליחה. כל הזמן סליחה סליחה סליחה – הוא אומר בסלידה תוקפנית - מספיק כבר עם הסליחה שלך. תעשי מה שצריך ותפסיקי להתנצל כל הזמן!
שירלי: סליחה, אבל מה עם כל הפעמים שאתה משאיר כתמים של המשחה על הכיור? או עם כל הפעמים שאתה "שוכח" להרים את הקרש ולפעמים אני צריכה לנגב את האסלה אחריך? זה גם דבר קטן.
אורן: אז אני שוכח, אז מה? בשביל זה זה התפקיד שלך – לנקות.
שירלי: סליחה, אבל אני לא משרתת שלך.
אורן: שירלי, מספיק עם השטויות שלך. תורידי מהשולחן כבר ולכי לקנות פיצוחים, שירלי. תעשי קצת התעמלות, אולי זה יוריד כמה גרמים מהתחת השמן שלך, שירלי. הוא אומר בלעג.
שירלי: סליחה, אבל אני לא משרתת שלך.
כאן המקום לעשות פאוזה קטנה לפני שהעניינים ממשיכים להתלבות ולהתלקח, אבל, סליחה, זה לא קצת (הרבה) מקומם איך שהוא מדבר אליה? שירלי , קדימה, תתעוררי. מלחמה, שירלי.
שירלי: ס… - היא מתחילה לומר אך עוצרת בעצמה, נושכת את הלשון וממשיכה– אני לא מסכימה שתדבר אלי ככה.
אורן: למה איך אני מדבר אלייך, שירלי?
שירלי: כאילו שאני עבד שלך.
אורן: חחח
שירלי: אז יש לי חדשות בשבילך. אני לא עבד שלך. אני חברה שלך. ואני רוצה להגיד לך
אורן: פתאום יש לך הרבה דברים להגיד, שירלי. מה קרה? הפסקת לאכול אז התפנה לך מקום בפה לדיבורים? אולי כדאי שתפסיקי עם הדיאטה ותחזרי לאכול. היית הרבה יותר נחמדה קודם.
שירלי: אורן, די, תפסיק עם זה. סליחה, אבל למה אתה תוקף אותי ככה? מה עשיתי לך? אני יודעת
אורן: הו, היא יודעת.
שירלי: כן, אני יודעת! זה הכל בגלל רותי! אל תחשוב שאני לא רואה איך אתה כל הזמן עושה לה עיניים ומנסה להתחיל איתה מתחת לאף של גיל. אתה חושב שאני אולי לא שמה לב, אבל אני רואה.
אורן: או, את רוצה להגיד לי שבעצם בזמן שאת יושבת ומשמינה ומדברת על מתכונים את בעצם מרגלת אחרי? נראה לך שאני מנסה להתחיל עם החברה של החבר הטוב שלי? את לא נורמאלית. את משוגעת. אני נשבע לך שהשכל שלך עבר לתחת. מה פתאום שאני יתחיל עם החברה של חבר שלי?
שירלי: כן.
אורן: מה כן, מה כן? יש לך הוכחות בכלל? את סתם מחפשת מתחת לאדמה שטויות לריב כשכל מה שביקשתי זה שתסגרי את הפקק של המשחת שיניים. זה מה שאת רוצה, נכון? לריב בגלל שאת לא מסוגלת לקבל ביקורת פשוטה כשאת לא בסדר. כולה פקק. פקק קטן של משחת שיניים מחורבנת, שכל מה שצריך זה לסגור אותו. גם קופאית בסופר מסוגלת לסגור פקק של משחת שיניים. גם קוף בגן חיות מסוגל, אז גם קופאית בסופר מסוגלת.
שירלי: סליחה, אבל אתה משווה אותי לקוף בגן חיות בגלל שלא מוצא מוצא חן בעיניך ששמתי לב שאתה עושה עיניים ומתחנף לרותי החברה של גיל החבר הכי טוב שלך?
אורן: שירלי, תירגעי, כן?!
שירלי: סליחה, אבל יש לך משהו נגד העבודה שלי? אני עובדת! כן אדון אורן! אני עובדת ומרוויחה כסף בתוּר קופאית בסופר. זאת העבודה שלי. זאת הפרנסה שלי, אדון אורן המתקין כבלים.
אורן מגחך בזלזול ומשהק סימולטנית. אין ספק, הבחור מוכשר.
שירלי: אתה מרים עלי את האף בגלל שקיבלת עוד 300 ש"ח למשכורת ובגלל שאתה מרוויח יותר ממני? אז מה, אל תשכח שאתה רק מתקין כבלים. אתה פועל שחור שעובד עם הידיים וכל היום רק מחבר אנטנות וסוחב דברים על הגב, אתה לא איזה פרופסור באוניברסיטה. סליחה, כן?
אורן: טוב טוב, שמענו עלייך. לי יש עבודה עם אחריות. אני אחראי על שתי אנשים ואני אחראי שהלקוחות של החברה יהיו מרוצים. זה עבודה עם מלא אחריות ואני מגלגל הרבה כסף בידיים. ומה את עושה, הגברת הקופאית, מתעסקת עם קופונים ועקרות בית שקונות שניצל פרוס במבצע?
שירלי: אני נותנת לאנשים אוכל!
אורן: חחח
שירלי: סליחה, מה זה מצחיק?
אורן: חחח
עלי לעשות עוד אתנחתה קלה ולהסביר שלאורן אזלו התירוצים. כלומר לי, בתור המספרת, האחראית על גלגול הסיפור הזה, כן? חחח עכשיו זה הזמן המתאים לקרוא לאל מתוך המכונה שיפרום את הקשר הזה, אבל הקשר הזה עדיין קטן מדי. אני רוצה שיסתבך לכדי פקעת. אז סבלנות, כן? (תודה)
שירלי: מה חחח? מה חחח?
אורן: שירלי, מספיק כבר עם השטויות שלך. אין לי כוח לריב. תורידי את הכלים מהשולחן, לכי לקנות פיצוחים ולעשות אוכל ובסוף, כן? - הוא מתחיל לצחוק וכרסו בתאום עם הזפק המתפתח בהתמדה מגרונו נעים בגלים – תסגרי את הפקק של המשחת שיניים – ואז מרצין – ותוציאי לך מהראש את השטויות האלה על שאני עושה עיניים לרותי!
בעיני רוחו הוא כבר רואה איך הוא מספר על מאבק המוחות הזה לחבר'ה, תוך הדגשה, כמובן, על כך שהוא בחור כל כך ממולח ופיקח ושירלי כל כך רפת שכל, שזה פשוט תענוג לרדת עליה. תענוג השמור לו בלבד, כי אני זה שסובל אותה. אם רק הייתה קצת יותר כמו רותי אז כבר החיים היו נראים אחרת. מטופחים יותר, עם שמש זורחת וחיוכים נוצצים, כמו בפרסומות בטלויזיה, שהכל שם נוצץ. חדש. יפה. אסתטי. נקי. במקום זה אני תקוע כאן עם מישהי שמשתינה ומפליצה ברעש כמו פרה ולפעמים, אחרי שאני נכנס אחריה, בא לי למות מהסרחון הזה של הפליצות שלה והריח של הספרי גלדיולות. איך זה יכול להיות שנשים מחרבנות ומשתינות? אמא שלי אף פעם לא נכנסה לשירותים. אף פעם! היא הייתה כל הזמן במטבח, נכנסת לסלון ושואלת את אבא מה להגיש לו ומסלקת אותנו מהמסך של הטלויזיה שלא נפריע לו לראות מבט. אבל זאת? אוכלת ומחרבנת אוכלת ומפליצה. ולפעמים יש לה כזה סרחון מהפה שבא לי למות. לא מטופחת בכלל וגם האוכל שהיא מכינה לא טעים. היא שמה מלא שמן.
אורן: תגידי, שירלי, אולי תלכי לאמא שלי ותלמדי ממנה איך להכין אוכל?! את לא יודעת לבשל בכלל.
שירלי: סליחה?
אורן: לכי לאמא שלי שתלמד אותך איך להכין אוכל. עד שלא תלמדי, אני לא אוכל יותר בבית. נמאס לי מהזבל הזה.
שירלי לא עונה. היא אוחזת במזלג ומנקרת בצלחתה הלחה משאריות שמן חמניות ומיץ עגבניות. גם אורן נסוג. לשתיקת נצחון. אני חושבת שהוא מרגיש שחצה יותר מדי גבולות בבת אחת. אם ינסה פתאום לרצות אותה או רחמנא לצילן להתנצל, הוא יפסיד ויהיה לה כוח עליו. בינתיים עדיף לשמר את הסטטוס קוו הזה, שבו הוא מנצח עם תחושת תבוסה קלה, תחושת קבס קלה. לפתע הוא חש בבטנו. כאב מציק ותובעני בצד השמאלי. הוא מלטף את הבטן, משהק ומרשרש בעתון, אך אינו מצליח לקרוא את מה שכתוב. שירלי מתחילה לבכות.

שירלי: אתה לא אוהב אותי יותר. בגלל זה אתה מדבר אלי ככה.
אורן לא מגיב, אבל העורף נתפס לו. גופו מתכסה בזיעה מן המאמץ הנפשי הכרוך בידיעה שהוא לא בסדר. הוא מתחיל לרחם עליה.
אורן - מסכנה. מה אני בכלל רוצה ממנה. היא לא מסוגלת למשהו אחר והיא אתי כל כך הרבה זמן. היו לנו, יש לנו, לפעמים, גם רגעים יפים, כשהיא לא מעצבנת אותי אז זה די בסדר. אין יותר מדי ריבים. היא עושה מה שאני רוצה. אני רואה עליה שהיא משתדלת. אז נכון, בחיים היא לא תהיה כמו רותי, אבל בחורות כמו רותי משתמשות בך ואחר כך הולכות מבלי להסתכל אחורה. שירלי זה לתמיד. אף פעם היא לא תנצל ותזרוק אותי.

שירלי: אם הייתה לי אמא היא כבר הייתה אומרת לי ללכת מזמן ולאיים עליו שאם לא יתחתן איתי אז אני הולכת. היא לא הייתה מרשה לי שהוא ידבר אלי ככה בלי לשלם על זה. בסך הכל אני משתדלת להכין אוכל טעים וכל הזמן מתעניינת במתכונים כדי שיהנה מהאוכל ומגישה לו את הארוחות, ודואגת שיהיה לו ארוחה חמה ובגדים נקיים ואני מנקה את הבית ועושה ספונג'ה ואבק ואני גם עובדת ועכשיו אני גם יהיה רזה כי אני מתחילה דיאטה. הוא חייב לשים לב לכל הדברים האלה שאני עושה בשבילו ואז הוא יתחתן איתי. הוא מדבר ככה כי הוא רוצה לתקן אותי, הוא רוצה בטובתי. הוא יודע מה צריך לעשות. אין. אין. מעכשיו אני לא אוכלת כלום עד שאני לא יוריד לפחות איזה עשר קילו.
היא מושכת באפה, מבטה נטוע עדיין בַמיץ עגבניות שבצלחת. ראשה המוטה כמו מחכה למכת המחץ. שירלי, ברצוני להזכירכם לא במיוחד חיה, לפיכך היא בוחרת בשתיקת הנידונים למוות, בשתיקת המובסים מראש המחכים למותם, בשתיקת האנשים המיותרים שתופסים מקום בעולם.
אורן: אני לא יודע, אבל לפעמים את כל כך מעצבנת אותי. את משגעת לי את השכל.
הוא מחייך בחצי פה, רוכן אליה וכרסו נמרחת על השולחן, שולי חולצת הטריקו שלו טובלים בצלחת הנרתעת מכובד משקלו ונוקשת על השולחן, מושיט את זרועו הלבנה השעירה, אוחז בראשה, מקרב אותה אליו ובשפתיים פשוקות קמעה נושף על שערות ראשה החפופות עננת עגבניות, בצל וחביתה, נושק לשערותיה, טופח על כתפה ואומר:
אורן: לכי, לכי מותק לקנות פיצוחים.