חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
כתמי זריחה | מאת שאול לוי
(מרצה – הגר ינאי)

הסטודיו של דלית היה בחצר של הוריה, בקתת עץ נאה מוקפת חלונות שהותקנו באלכסון, יוצרים תחושה שהעולם נושר ימינה. שלושה כני ציור השקיפו מחלונות שונים אל החצר המטופחת, דשא, עצי הדר וגדר אבן גבוהה. על הבדים נמתחו ציורים לא גמורים, מתנצלים על היעדרות הציירת שעוד מעט תשוב.
לפעמים הייתי מחכה שעות עד שתחזור לסטודיו, שותה מים מהברז, מקלף תפוז. היא אהבה להיעדר, להתאוורר בין אור וצל, כדבריה, ומבלי שאף אחד יידע היכן היא, היו לה גם רעיונות לגבי מוזרותו ההכרחית של האמן, כמו הקושי להיות מחויבת לאדם ולמקום, או הרדיפה הבלתי מתפשרת אחר חופש רוחני ויצירתי.
כששאלתי מדוע היא לא מסיימת את ציוריה, הסבירה לי שלאווריריות חלק מהותי בציור הלא מוגמר, באופן זה, נותר לאובייקט המצויר במה רחבה ואור גדול אשר יגרום לשאר הצבעים להשפיע בצורה מיוחדת זה על זה. אני מכורה לאימפרסיוניזם, צחקה, אבל לא רק, יש עוד השפעות ואני מנסה לעשות סדר בבלגאן, מה שבטוח, את עצמי אני לא דוחפת לתוך הבד.

ההבדל בינינו, אם אפשר בכלל לעשות דבר כזה, הוסיפה, שאתה כותב את השירים והסיפורים הקצרים שלך מתוך אובססיה לרגשות שלך, לאוות נפשך, למראות שבתוכך. באיזה שהוא מקום אתה פוסע על מים רדודים, אתה לא נושא בשורה, אלא נענה לסוג כזה של טוב לב אנושי ומהנייר שלך משתקפת לא פעם תמונה קצת נאיבית, אתה אוהב, אתה שונא, אתה רעב ... נסה שהתחושות לא ישתלטו על היצירה, אהוב אותה כעצם חיצוני כמו עץ למשל, או שדה עם מיליארד פרחים שמקרינים את השמימיות שלהם, כאינספור צבעים שטרם הספיקה נפש המשורר לעוות עלפי תחושותיו הארציות, בקיצור, אל תהיה שבוי ברגשות המספר.
דלית נכנסה לחצר, פוסעת לאורך שורה של שיחי הדס, נעלי העקב שלה ניקרו את מרצפות המדרכה האדומות, קולן הלך והתעצם עד שנעצר. התרוממתי לקראתה והתעלפתי.

ההתעלפויות שלי היו עניין שבשגרה, לא משהו מיוחד, לרוב כתוצאה מלחץ דם נמוך שנקלע להתרגשות גדולה. מאחר וכבר התעלפתי אצלם בחצר, ההורים של דלית לא טרחו להתקרב ולברר את המצב. עם השנים למדתי להתעלף בדרך פחות מסוכנת, תחילה הייתי יורד על ברכיי ואז תוך כדי מצב של חצי עילפון הייתי נוטה הצידה ונמרח ארצה. הפעם התעוררתי טרם הופיעו פניה של דלית בתוך פריים של עננים, חיכיתי לראות שיער חום אדמוני נופל אליי מתוך פנים ארוכות, רוכנות מטה, אף אלילי שמתעניין בי ונקודת חן אחת, אותה לא אהבה, בגלל שהתמקמה דווקא מעל הנחיר הימני, וזה, לדבריה, אזור לא פופולארי בסולם החינניות. היא לא שמה לב שאני ער ומתוך הרגל התיזה עליי מים מבקבוק המינראלים הצמוד, נעמדתי בכוחות עצמי ונכנסתי אחריה לבקתה. דלית מזגה לשנינו יין אדום ונתנה לי בד נקי לנגב את פניי הרטובות.

רציתי לשאול את דעתה על שיר חדש שכתבתי, אם כי חששתי שלא ישרוד את רף המורכבות עליו היא מדברת בנשימה אחת עם ציוריה הלא גמורים.
דלית הביטה בפניי המתאוששות ואמרה שנמאס לה מהעילפון התולעי הזה, תעשה משהו בעניין, תטפל, אמרה בחצי רוגז. זה לוקח אותי למקומות אחרים, מועיל לכתיבה, צחקתי, מסתיר ממנה מבוכה. שיהיה... תתעלף לך, אבל אם כבר אתה מתעלף לאן שהוא, אמרה, לפחות תחזור לכאן עם דברים יותר מעניינים מאותן מחילות יומיומיות פשוטות שאתה מעמיק בהן, אל תיפגע, אתה יודע שאני חופשייה עם האמת שלי, נכון מתוק? חוץ מזה כבר אמרתי לך שמה שלא עושה לי אורגזמה אני שוכחת די מהר. ואותי, שאלתי, את מצליחה איכשהו לזכור? לפעמים, חייכה, לפעמים...
כשהפסקנו לחייך, ניסיתי להסביר, כמעט מתנצל, שככה אני כותב, הרי כמו שאת מכורה לזרם ההוא, אני מכור למילים שמסתדרות עם המחשבה שלי, ולמחשבה שיכולה להתחבר בקלות אל המילים, יודעת מה, זה גם לא עניין של מכור אלא של עשוי, אני עשוי מחומרים פשוטים, חניך במסדר האחים הזעירים שרוצים לכתוב בדרמטיות על הרגשות והאובססיות שלהם, ואם אפשר אז לפרק פה ושם מולקולות מורכבות בכדי שימשיכו לזרום הלאה פשוטות יותר... בסדר, בסדר, ענתה, רק תדע שאצלי לא תקבל מחיאות כפיים.
לא ביקשתי ממך, דלית.
די, בוא נעזוב את זה, עכשיו תהיה נחמד ותדליק לי סיגריה.
על שולחן גמדי וגס נערמו קופסאות של סיגריות מכל המינים והצבעים, דלית נהגה להחזיר הביתה את הקופסאות של ידידיה, מן שובבות שנוררית ואולי גם אוסף של אלמנטים המפלילים את ידידיה הנסתרים. לפי הקופסאות הם היו רבים ומגוונים בסוגי הטבק, כולם מעשנים, חוץ ממני, המתעלף הסדרתי שחיפש כל מיני דרכים להתמודד עם הקנאה.

מבטי נתקע באחד מה"לא גמורים", ציור של עץ צפצפה גרום, לכוד בבד לבן ואור מסנוור, נראה בוש במערומיו, מעדיף למות.
מוצא חן בעיניך? שאלה והטיסה עננת עשן שריחפה בניינו. ממ...ככה, עוד לא ברור. מה לא ברור, הקונטור? לא, הריק חזק מידי, נראה לי שהאור שורף את העץ ואין למסכן לאן לברוח. בטוח שאתה מבין במשחקי אור וצל, רנואר שלי? אני לא צייר, דלית, ואת לא מוכרחה להיות צינית, דרך אגב, רוצה לשמוע שיר חדש?
לא, בוא נעשה משהו אחר. היא לקחה אותי אל הספה וחיכתה שאלטף אותה. קרבתי את שפתי, נישקתי, שמתי לב שהיא מביטה הצידה, משהו בלא- גמור של ה"צפצפה" הפריע לה, כולם אמרו שהוא מצוין, חוץ ממני השקוע בהזיית גופה העירום בעוד החדר וכל השאר הפכו לרקע רחוק ומטושטש.

אור נכנס בעוצמה רבה דרך החלונות המשופעים, לוכד את חלקי גופינו כתמים כתמים, ניסיתי להעיר בנגיעות דקות את המקומות שידעתי ואהבתי כמוה, מכתים את הבד הלבן שזרח מעליי באור משופע, ניסיתי להרחיק מעלינו את ה"לא גמור" במשיכות מכחול ארוכות, דלית, חסרת תנועה, המשיכה להביט לעבר כן הציור והעץ המסכן שלא ידע היכן להסתתר. הבנתי שאין טעם להמשיך והתלבשתי. דלית נותרה על הספה כשפסי אור מאובקים חוקרים את גופה החיוור באופן הרבה יותר מעמיק מאשר חקרה היא את האור בציוריה הממתינים. הבטתי אל הקו הכחלחל המשוך בין ירכיה ומעמיק בשיפוליהן, התרחקתי אך לא הסרתי את עיני מהצבע הטהור שהושם על מערומיה ברצף אדוות האור. מושלם. חשתי סחרחורת, לא רציתי להתעלף שם, דשדשתי קצת ועזבתי בלי שתאמר מילה.

כעבור שנתיים פגשתי את דלית בתערוכת צילום של עמותת אמני הפריזמה, היא הציגה צילומים יחד עם אמנים נוספים, אשר כינו עצמם בשם "ניאו -רפורטז'," או כפי שהורחב על גבי שלט בכניסה: הצילום האמנותי בעידן החדש של התיעוד המודרני.
היא עמדה בחברת אישה ושני גברים, מסבירה להם משהו, מצביעה על צילום שחור-לבן של עץ עירום בזמן שקיעה, סיפור של התייחדות, אמרה להם, להיות שם בזמן שהטבע נתפס בידי המצלמה...אמנות ה...ואז ראתה אותי.
ג'יזס קרייס, קראה בתדהמה , תראו מי פה, אהובי המתעלף, בוא יקירי שנראה אותך...תסלחו לי כמה רגעים, פנתה לשלישייה, העבירה את הסיגרטה הדקיקה ליד שמאל המורחקת וחיבקה אותי ביד הפנויה, לוחצת שד אל צידי הימני, שמוק, הוסיפה בלחישה, לאן נעלמת שנה שלימה?
שנתיים... הלכתי להתעלף במקום אחר, יקירתי הצלמת.

חה... יש משקעים? היו, עכשיו אין. חבל, אהבתי איך שאהבת, רק אני אהבתי, אהה... בכל זאת היו לנו רגעים יפים, הוסיפה ושאפה מלוא הסיגרטה, מעיפה את העשן בזרם קיטורי גבוה מעבר לכתפי, היית רוצה שרגעים יוכלו לחזור? שאלה בשלווה מביטה אל מעבר לכתפי, האם נוכל לצלם היום רגעים שהיו פעם? שאלתי, ליבי פועם בחוזקה נוגע נלחץ באישה היפה ביותר שהייתה איתי אי פעם ושלגופה אני עדיין מתעורר מבלי שאשלוט בכך, הנה אני נגמר מולה שוב.
היי... ראיתי את הספר שהוצאת, שינתה בקלילות את הנושא, משהו של שירים וסיפורים קצרים, נחמד ביותר, אפילו נזכרתי בחלק מהם אבל עדיין חושבת שהכתיבה שלך קצת מתוקה, טובה מכדי להיות מציאותית, כנראה שלא הצלחתי להזיז אותך משם.

כמעט, עניתי, והבטתי לרגע נוסף בתצלום גדול וממוסגר של עץ מוחשך לנפשו, נזכר בעץ האחרון שראיתי אצלה על כן הציור, הצפצפה שנשרפה למוות באור הבלתי גמור.
מוצא חן בעיניך, יקירי?
הרהרתי מעט... מנסה להבין מה התכוונה לתפוס במצלמה שלה, האם את מה שלא יכלה לצייר? מעניין... מעניין, עניתי, הפעם זה מאוד חשוך, חסר אור, חסרה אווריריות... היא חייכה ועיניה הצטמצמו למבט המוכר לי היטב, אחר כך הביטה ארוכות בצילום, את בטח עסוקה מאוד ואני חייב ללכת, הזדרזתי לומר ונפרדתי ממנה בלחיצה כפולה של כף היד ממהר לצאת החוצה בידיעה שגם הפעם אינה טורחת להסתכל לכיווני, גם אם הייתה זו הפעם האחרונה.