חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
כל בוקר | מאת חגית סבג
(מרצה - הגר ינאי)

אינני זוכרת כיצד ומתי נפקחות העיניים, העירות נדמית כהמשך ישיר לשינה. גירויים שמחוץ לגוף מתנגשים באיברי החישה בהמולת קולות ומראות – קרניים בהירות-צהובות, חריקות רצופות, צפצופים. המהומה המסנוורת והקולנית שראשיתה סתמית, נטולת סדר וחסרת שם מתארגנת אט אט להגיון מילולי המעגן את המהומה לשפה: קרניים בהירות הופכות אז לקרני שמש מציצות עם בוקר, חריקות רצופות הן קול אנחותיה של מכונת כביסה עמוסה הנעה בכבדות במאמצי שטיפה וסחיטה, הצפצופים הולכים ונחלשים כשמשאית הזבל מתרחקת בנסיעה אחורית מן הרחוב הצר.
ההתעוררות היא יציאה איטית מתמונה מטושטשת, קולות ומראות מתארגנים בהדרגה למחשבה, הקולות נצמדים למקור המפיק אותם, המראות מתגבשים לחפצים ממשיים. ובתוך כל אלה, אחרונה בסדר ההתארגנות היא העצמיות.
מטלה ראשונה וכואבת היא ההיזכרות – מי איננו, מה אבד לי, מי נלקח ממני, מה נמחק בי, מה חסר לי. אחר כך יעצמו חזרה העיניים וכיווץ מתגונן של הגוף ישהה מעט את העירות וידחק לעוד מעט זמן של חסד את הידיעה. בניית העצמיות היא מלאכה של איסוף וגירוף ושל התכווצות.
ראשונות יהיו הידיים, פועלות מעצמן ומעשיות הן מתאמצות לאותת לגוף, לרמוז לו את טבעו, את מבנהו. יד נוגעת באיבר, יד ממששת עצם, יד מחליקה על עור. והגוף נזכר שהינו גוף, ובתוכו איברים ולכל איבר תפקוד ומראה ייחודי והאיברים יושבים כל אחד במקומו, מוגנים ע"י העצמות ומרופדים באמצעות הבשר, והעור העור עוטף ומצפה את החבילה על מנת שלא תתפרק ותתפזר ועל מנת שתזוהה במבט מבחוץ כדבר אחד, נפרד מאחרים.
את מלאכתן של הידיים ומאמציהן בבניית הגוף, בשרטוט קווי המתאר שלו ובהדגשתו כלפי חוץ כיחידה נפרדת והומוגנית ורצופה, מלווה מלאכת מערכת הנשימה. הנשימה מנפחת כל איבר למימדיו הפרופורציונלים ביחס ליתר האיברים וביחס לעור העוטף אותם, שומרת עליו שלא יתבקע. הנשיפה, בתורה, משיבה את הסדר כשאיבר סורר מאיים להתפקע ולפרוץ את גבולותיו הטבעיים.

כל בוקר הוא מאבק, איברים אחדים מסרבים להתמלא ולגדול, מבקשים להישאר מצומקים ומנווונים בתוך עצמם. איברים אחרים, ערניים וחייכנים, מבקשים להתרחב ולהתנתק מהגוף בתנופה המסכנת את שלמותו. כאבי ניפוח האיברים מחייבים התמודדות מאופקת, כל איבר בתורו, בסבלנות ובתשומת לב, יתמלא בשאיפה ויתרוקן מן המיותר בנשיפה. לכל איבר גודל ייחודי ושם ותפקיד מוגדרים. אך בינם לבין עצמם, בשקט בשקט, כששוכח המאבק הגלוי לגודל ולנפח ולמקום, נשמעות רחישות מהוססות וקולות קטנים המזכירים לכל איבר את שמו האמיתי, את מקורו. איבר מכווץ ונוקשה וחד מזכיר לעצמו את מי ששבר אותו, איבר נעלם וכמעט בלתי נראה מזכיר לעצמו את מי שברח ממנו, את מי שרוקן אותו, איבר חייכני ושמשי מחבק את מי שאהב אותו. הכאבים, השמחות, האהבות הנעדרות - כל השמות הפרטיים-אישיים הניתנים לכל איבר ואיבר מאיצים את ההיזכרות הכואבת - מי איננו, מה אבד לי, מי נלקח ממני, מה נמחק בי, מה חסר לי.
קווי המתאר והנפח לא מספיקים בכדי לצייר את הגוף כאנושי, לכן המטלה הבאה היא הפיכת הגוף לנראה - עגול, תנועתי, גמיש ונוקשה עפ"י הצורך. זוהי מלאכה עדינה ומורכבת שעיקרה בפרטים ובעוצמות ובמינונים. הניסיון וכל מה שנלמד מהתבוננות בגופם של האחרים חיוניים, כשאלה אינם יפצו על החוסר הבשלה סתגלנות וריסון עצמי.

המלאכה העדינה הזאת של הנראות האנושית מבוצעת מול מראה, לאחר המעבר משכיבה לעמידה זוהי הזדמנות לתרגל את הרגליים לתנועת צעדים ובמקביל להזיז גם את מה שלא זז מעצמו בהליכה – ידיים וצוואר. את שיווי המשקל של הגוף מאזנים באמצעות השענות בטוחה על כפות הרגליים, אבל גם בהתבוננות ישירה לעבר המראה. הבבואה המתקרבת מחזקת את הביטחון שהגוף התעורר, שהגוף קיים.
נטייה ראשונית-בסיסית היא להשאיר את הגוף כפי שהוא – עירום וחלק וגלוי ופתוח, נקי מזיכרונות, נקי מפחדים. אבל מחשבות רחוקות ותמונות ישנות מובילות את הידיים כמו מעצמן לצייר על הגוף נקודות וכתמים ופגמים ולשתול בו שיער ולתפור בו סוגרים. חינוך ומישמוע של הגוף להיזכר, מרכך את הנטייה להשאיר את הגוף כפי שהוא נקי וחשוף, מרפה את ידיה – היזכרות במבט מבוהל שהביטו בי מצייר על גבי הפנים הבעה מזמינה ומחייכת, זיכרון ישן של יד נרתעת מעודד את שיוף העור למרקם רך וגמיש, שמו המהדהד של מי שלקח לי והשאיר אותי חסרה ונשדדת, מתעקש על הלבוש.
לטשטש את המאמץ אני מוסיפה קישוטים רגילים-יומיומיים כמו איפור או צעיף או עגיל. הפריטים המטשטשים הללו הם הזדמנות לא מסוכנת לשיחה ופטפוט, זוהי הזדמנות להשתמש בתדרים ובעוצמות המגוונות של הקול ובהבעות אהדה ותודה והפתעה. בחוץ לא קל לעקוב אחר האחרים ובו- זמנית להתאים את התגובות הראויות, לא קל להביע עניין ולכן הבחירה באמצעי הטשטוש הללו ובהסחות קטנות ובלתי מזיקות כמפגן של אנושיות מלאה, היא בחירה מחושבת ומתוכננת ולעיתים גם יש בה נחמה.

ארגון וסידור הגוף לכדי יחידה אנושית אחת לא מחסן אותו מפני המקריות. מבט ארוך וממושך במראה מגלה שוב ושוב חולשות, חורים שלא נסתמו היטב, תפרים שנפרמו ונקודות תורפה שעלולות להכשיל את הממשות המתגבשת. פגישה מקרית, נוף מתחלף, רגשות מתפרצים המעודדים חוסר סדר וחיפוש כמו סקרנות, משיכה עזה, בלבול או שעמום עלולים לפרק את העצמיות שהתגבשה בתהליך איטי ובתשומת לב ובאדיקות ובעמל רב. לאחר ההתקשטות לקראת הצפוי, אני מתכוננת מול המראה לכל מה שאיננו קבוע, לכל מה שעלול להפתיע. בתחילת הדרך ההכנה לקראת הבלתי צפוי נשענת בעיקרה על הדמיון הרע ועל כושר ההמצאה של האכזרי אך עם השנים מחליפים את אלה התנסויות ממשיות מן העבר והיזכרות בכל מה שנדמה היה לי שהוא חלק ממני ואבד לי ובכל מה שדימיתי שהיה שלי ונלקח ממני ובכל מה שנחטף ונשדד והשאיר אותי חסרה. ולכן אין לי צורך לדמיין את מה שעלול לקרות רק לשחזר את מה שכבר קרה. ובשיחזור אני מדמה את הבלתי צפוי כרגשות המתחלפים עם הנוף. ובכל פעם שדרך הנוף משתנה אני שואלת את עצמיותי המתגבשת האם הייתה שם פעם ואילו סימני דרך עליה להשאיר אחריה בסערת השינוי על מנת לחזור ולא ללכת לאיבוד. אם דרך הנוף היא הר אני שומרת בכל צעד על האוויר שלא יהיה יבש, אם הדרך היא מישור שטוח אני עוקבת אחר השמש ונזהרת מפני אורותיה המסנוורים, אם הנוף הוא ים אני ערה לרוח ולרטיבות. ההכנה מעייפת, ההליכה בכל הדרכים מתישה אבל משתלמת, היא מותירה את ההפתעה יתומה ומצמצמת אותה למידות בלתי מזיקות של לא יותר ממראית עין של אדם מרגיש, חווה.
כל בוקר אינני זוכרת כיצד ומתי נפקחות העיניים, העירות נדמית כהמשך ישיר לשינה. גירויים שמחוץ לגוף מתנגשים באיברי החישה בהמולת קולות ומראות – קרניים בהירות-צהובות, חריקות רצופות, צפצופים. ההתעוררות היא יציאה איטית מתמונה מטושטשת, קולות ומראות מתארגנים בהדרגה למחשבה, הקולות נצמדים למקור המפיק אותם, המראות מתגבשים לחפצים ממשיים. ובתוך כל אלה, אחרונה בסדר ההתארגנות היא העצמיות.