חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
לק אדום ותרנגול | מאת שרית ברוגרדי
(מרצה – הגר ינאי)

"את מוכנה להגיד איפה את? השעה תשע אם לא שמת לב היית אמורה להיות פה לפני שעה, יש פה לפחות שלושים נרשמים שמחכים בתור."
"רפי, נתקעתי באיילון, האוטו לא מתניע לי, הזמנתי גרר ואני מקווה שאגיע בשעה הבאה, מצטערת באמת שזה לא בכוונה, מה יכולתי לעשות?"
"לפחות להודיע, את חייבת להפסיק מיד את האיחורים האלה ולהיות יותר אחראית, כל יום יש לך תירוץ יצירתי אחר אבל זה לא עובד ככה, ולפני שאת מגיעה תיכנסי אלי למשרד, ברור?"
לפני שהספיקה לענות, התנתקה השיחה והשאירה באוזניה צלצולים מתקרבים ומתרחקים. בינתיים הוציאה מתא הכפפות את הלק האדום והחלה למרוח את ציפורני כפות רגליה המונחות על ההגה בליווי זמזום לחן מקורי אותו המציאה עכשיו. הזמזומים עזרו לה להיות ממוקדת, עכשיו היא צריכה להיות ממוקדת בבחיר ליבה, לשמור את התשוקה אליו שלא תברח ואולי תתחרט, לשמור את הרצון להתחתן איתו במועד שנקבע לעוד שבועיים מבלי לשנות את דעתה שוב ושוב.
אפילו לה נמאס מהתהפוכות ברצונותיה והנטייה להפכפכות בלתי נשלטת לעיתים. אילו רק יכלה לסגור את מטרותיה האמיתיות, את הביטחון והרצון בקופסא גדולה ושקופה, כמו הקופסא השקופה שהכילה את הצפרדע הירוקה שהמורה למדעים ביקשה להביא לשיעור לפני שנים. למרות שקיפותה היא שמרה על הצפרדע הכמהה לניטורים אקרובאטיים.

בקיץ שעבר ביקשה ממנה אמה להצטרף אליה לירושלים לבקר את דודתה שחלתה בדלקת ריאות קשה. היא שמחה להיענות להצעה וחשבה שזו הזדמנות טובה עבורן לבלות יום שלם ביחד, לשוחח ולהתייעץ איתה על דברים שלא נתנו לה מרגוע, על הלבטים וההתחבטויות שטשטשו את דרכה ונתנו לה הרגשה שהיא נשארת במקום כשמסביבה דברים משתנים ומתקדמים כאילו שרירי רגליה התנוונו עד שהגיעו למצב של רעידות שהביאו לנפילות שהשאירו אותה תקועה מבלי יכולת לקום ולנוע. אולי זאת הסיבה שסיגלה לעצמה הליכה קופצנית וקלילה, ולעיתים אפילו הייתה משלבת דילוגים קטנים בצעדיה. כשהגיעו לתחנה המרכזית בירושלים, החליטו להיכנס לקניון לקנות מתנה לדודה. לאחר מכן שכנעה את אמה להתעכב עוד קצת ולנשנש גלידה אמריקאית אמיתית בגלידרייה המפורסמת שבקומה השנייה על אף הפצרותיה של האם על כך שהן צריכות להזדרז. "הכול מטפטף לך, שימי לב איך את אוכלת."
לאחר הליכה של דקות ספורות בתוך העיר בין אנשים ועיסוקיהם השונים היא השתעשעה במחשבה עליהם והמציאה את סיפור חייהם תוך כדי שהיא בוחנת את מלבושם, מבטם, צורת הליכתם וחיתוך דיבורם והדרך בה אחזו את השקיות של הירקות. עיניה נפערו לרווחה כששמעה את צליל מיתרי הגיטרות האקוסטיות מכיוון הכיכר הסמוך, ליבה החל לדלג גם הוא בתוכה ומבלי לחשוב היא רצה והתבוללה בין הנערים והנערות שנגנו שם והצטרפה אליהם בשירה: "אהובתי, חיפשתי כבר בכל הירידים..."

אמה עמדה קפואה, עדיין המומה מההתרחשות הלא צפויה, מחכה בלית ברירה שבתה תסיים את ענייניה התמוהים. משהבינה שאין היא מתכוונת להקים את עצמה משם בקרוב, פקעה סבלנותה והיא המשיכה בדרכה לבד, כעוסה.
כשחזרה הביתה בערב, ראתה את אמה רדומה על הספה בסלון מול הטלוויזיה, עדיין לא נפרדה מהבגדים שליוו אותה כל היום. היא הרגישה איך חלל ביטנה מתמלא בייסורי מצפון שצרבו בה והקרינו כאב לכל מרכז גופה. התקרבה לאמה באיטיות וחלצה את נעליה, מניחה את ראשה על כתפה בעדינות ולוחשת: "אמא אני מצטערת, לא התכוונתי להכעיס אותך."
האם היתה שקועה בשינה עמוקה. היא החליפה את תנוחתה בהתהפכות לצד השני כשידיה מתחת לראשה, פולטת נחירה ארוכה. והיא הביטה בה, מנסה לבלועה צחוק רועש.
"למה לסחוב את כל האורחים לחור לא מוכר בסוף העולם, את תמיד חייבת להמציא משהוא לא הגיוני. רוב המקומות הכי אטרקטיביים נמצאים פה, אז אני לא מבין למה להקשות?"
"אבא, זה לא חור. זה מקום מקסים בציפוריה של קיבוץ יגור ושם אנחנו רוצים להתחתן."
בפעמים שזיהתה את רצונה, עמדה עליו ולא הרפתה, שמרה עליו בקנאות שלא יברח או ישנה צורה ויהפוך לאחר. ללא מריבות וחיכוכים מיותרים ביטלה דעות מנוגדות בענייניות חדה. היא אפילו נראתה קצת אחרת כשהייתה החלטית ונחרצת בדעתה, עצמות לחייה הובלטו, אפה התחדד ועל מצחה נמתחו קווים רוחביים.
לקראת החתונה חשבה לצבוע את שערה האדמוני לשחור עורב, שחור זה החלטי, הוא לא משאיר ספקות, הוא יעזור בארגון הדברים ובהירותם, יסנן את מה שלא נחוץ ולא הכרחי. הוא יוקיע ממנה התלבטויות ויטמיע ביטחון כמו הקופסה השקופה.
"שלום עליכם, שלום עליכם," הקבצן בעל הפאות הארוכות ניגש בכפיפות ומבט דורש אל מכוניתם שנעצרה בתחילתו של פקק מעורר דאגה, ביד אחת נוקש בחוזקה על שמשת הנהג ובידו השנייה מנער לפניהם כוס מרשרשת במטבעות. "תיקח שמאלה בבן יהודה מיד ימינה ושם זה שלום עליכם."
האב סגר במהירות את החלון, חילץ הידוק כפתור עליון בחולצתו והדליק מזגן.
"אלי, באמת תפסיק עם השטויות שלך. הבת שלנו מתחתנת היום אז תירגע, תנסה לשמוח."
"אמרתי לך שצריך לצאת יותר מוקדם. ידעתי שניתקע בפקקים כשאנחנו עדיין בעיר. והבת שלך- אני מקווה שהיא תתאפס ומהר."
גן האירועים בקיבוץ היה מרווח ומוקף בצמחייה שופעת וירוקה, מסביב התמקמו כלובים גדולים מסורגים ובתוכם נמצאו עשרות עופות צבעוניות וקולניות שלא הבינו את פשר ההתכנסות. כאשר הילכה עם בן זוגה לכיוון החופה החלה לזמזם בליבה זמזום חדש שהניפה מעל כל האורחים בגן והביאה לצד החתן מתחת לחופה. היא מחייכת לכולם ושולחת נשיקות באוויר.

"ש... ש... שקט בבקשה, מיד נתחיל בטקס הקידושין," הודיע הרב. האם סידרה לבתה את ההינומה אך היא מיהרה לפזר את שערה השזור בקפידה, מרכינה את ראשה ומרימה חזרה בתנופה. הרב שבידו מיקרופון התחיל לקדש את הזוג ובו בזמן עורר את צווחות התוכי הלבן. תוך חצי דקה נאספו ציוצים רועמים מכל הכלובים שנפנפו בכנפיהם בבהלה. תרנגול ההודו שהבליט את ישבנו והטה את צווארו קדימה ואחורה ניראה לה כמו שוטר שמנסה להשליט סדר על התנועה בכביש. אביה השפיל את מבטו לרצפה וצעד צעד אחד אחורה. היא, שלא יכלה להתאפק עוד, פרצה בצחוק מתגלגל ומתגבר שהזמין את צחוקו המתפקע של הקהל.