חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
כמו מסרט מצויר | מאת ארז שקלר
(מרצה – אלכס אפשטיין)

הוספתי למים הרותחים קפה שחור, וכשרתחו בשנית, הסרתי את הקנקן מהאש, מזגתי את המים לכוס זכוכית, הוספתי סוכר והתחלתי לערבב במרץ. לקחתי מהמיטה בחדר שמיכת צמר עבה והנחתי אותה על כתפי, בידי השנייה אספתי את כוס הקפה מהשיש במטבח והתקדמתי למרפסת הבית.
באוויר ניתן לנשום צינה של בוקר, והיום ריחה מהול בארומת הקפה.
"אני לא מבינה אותך, זו שמיכה שאתה יישן איתה! זה נעים לך שהיא נמרחת ככה על כל הרצפה של המרפסת?" הסתכלתי על אמא ולא אמרתי כלום, רק קצת חייכתי, הייתה שתיקה, פניה התרככו וחייכו בחזרה.
"טוב, אני הולכת לצעדה עם ורדה, אני חוזרת בעוד שעה. אם אתה עוד ער אני לא לוקחת מפתח"
"אני ער", עניתי. אמא יצאה מהמרפסת לכיוון דלת הכניסה.

גם הבוקר קשה להאמין שדבר לא השתנה: בלה הגרוזינית פותחת את המכולת הישנה כמו תמיד, בדיוק באותה השעה, מסדרת בעייפות את העיתונים במתקן הברזל המיועד להם, גוררת במאמצים את המקררים אל מחוץ למכולת, ומצמידה אותם לקיר. יוסף הדתי יוצא אפוף שינה לטיול עם כלבו מגזע לברדור, וצבעו לבן, יוסף מתהלך עם כלבו בגינת הדשא העלובה המשותפת לשני הבניינים הנמוכים. אחרי שיוסף בדק שאיש לא מסתכל הוא משחרר את כלבו מהרצועה לעשות את צרכיו.
בלה בראשה מהנהנת לשלום לעבר יוסף הדתי, ויוסף מניף ידו בחזרה בביישנות מהוססת, כמתנצל מול זו שתפסה אותו על חטאו. לפני שבוע במכולת, שמעתי את יוסף הדתי אומר לבלה הגרוזינית "זה הכל חטא ועונש, וזה בדברים הכי קטנים בחיים!"
אבל יוסף אף פעם לא אוסף בשקית את הצואה של כלבו.
במרפסת לבנה, בדירה לא גדולה, בבניין ישן, בשכונה צדדית בפתח תקווה- הבוקר מזדחל לאיטו, ויש שקט גדול, שקט שיש רק בשכונות נטושות, שקט שיש רק בשדות, שקט של חזרה לשגרה.
ברדיו במטבח מתנגן בשקט הגרסה המקורית של השיר של שלמה ארצי : צימאון. אותו השיר שהתנגן גם
אתמול רק בגרסת הטראנס- במסיבה,מבעד לרמקולים ענקיים שהקיפו רחבה גדולה, עמוסת אנשים.
"שוב שוברים את השגרה, בערב מלא תגרה, אומרים ראו אותנו מחפשים באור ניאון, את הספינה אשר אבדה, את האפסות המתוקה, את הנשיקה שהתרסקה לה. איזה צימאון".
כמה רעש יש במועדון, בקושי אפשר לשמוע את עצמך חושב.
"אני הולך לבר לשתות אתה בא?"
"שתיתי מספיק", צעקתי בחזרה, כדי שיוכל לשמוע אותי מבעד למוזיקה הרועשת.
"יאללה בוא נו, לא כל יום משתחררים", הוא חייך. צחקתי והלכתי אחריו. בבר שתינו שוב רד בול וודקה, וחזרנו לרקוד עם כולם, כל שיר שהתחלף הביא עימו לרחבה- חבר אחר כל פעם, כשידיו עמוסות בשתייה חריפה, מוגשת בשוטים, כוסות גבוהות, כוסות שמנות, ובחביות. המבט כבר הפך מזוגג והתנועות לא יציבות, קפצנו כולם צורחים וצוחקים, חבוקים במעגלים, רקדנו בלי סוף, אחד עם השני ועם אנשים שלא הכרנו. כשכבר לא הטריד אותי דבר, ידעתי שאפשר להפסיק לשתות.
המוזיקה הולמת בחוזקה באוזניים, אני עוצם את העיניים ומתמכר לקצב. בחור אחד שחום עור מתקרב לרקוד איתנו, אני חושב שקוראים לו אלון, וגם לו היה חיוך מטופש מרוח על הפנים.

חם פה נורא וכבר אין לי אוויר, סחרחורת נעימה מלווה אותי בדרך החוצה עם המחול המטורף הזה.
הצבעים בוהקים מתמיד, ומבחוץ המוזיקה עדיין הולמת ברקות, הראש מסתובב ויש ריח של בוץ, הרגשתי כאילו אני נושם אדמה.
"סיגריה?" השחום שאל, ואז שמתי לב שהוא יצא אחריי. הוא הדליק סיגרית "נובלס" ואני בתגובה לשאלתו
הזזתי את ראשי מצד לצד בשלילה, והצבעים התערבבו לי בעיניים כמו קשת בענן.
"יש לך מסטיק?" שאלתי את השחום. "יש באוטו, רוצה?" הוא ענה.
בקיבוץ אחד, בסמוך למועדון ריקודים, ניצב בית ישן בקצה שדה חיטה נטוש, שדה צהבהב, בו שיבולים יבשות הסתכלו עליי מלמטה, המון שיבולים והן הגיעו עד לגובה הברכיים. פניהן ארוכות, חכמות, עיניהן נבונות ומצחן מקומט במעט, הבעתן מוכרת, כאילו ונלקחו מספר ילדים או מסרט מצויר. שיבולת יפה ויבשה, שנראתה באלף גוון, השמש מעניקה להן חום ואשליה, צובעת אותן בצבעי אדמה- חומים, אדומים, צהובים וכתומים, הכול תלוי במיקום המדויק בו אתה עומד, ובזווית העין בה אתה מביט.
היום השיבולים בצבעים עזים של אדום, במין צבע עמוק, מלא, סמיך ומהפנט, מעין אדום קצת קשה, כזה שרוצה-לא רוצה, קצת רטוב ויפה כמו בסרט, מעניק חום ואשליה.

שביל עפר הוביל אל הבית, אבנים קטנות ואפורות עיטרו את אורכו של השביל, אפורות וחיוורות, חסרות הבעה. גופי צעד באיטיות אל המבנה, שנשקף כעת מהשביל בו הלכנו, גופי צעד ואני הלכתי אחריו, בנאמנות, לאן שיוביל.
הזמן נעמד בכניסה לבית, נעמד ולא זז, חיכה שנגיע גם אנחנו ונעמד לצידו. שנינו עמדנו והרמנו מבטינו לבית, הסתכלנו עליו מנמוך, הבית ישב ישיבה מזרחית על האדמה. מכירי הבית יאמרו כי לבושו היה מוזר, לא כתמול-שלשום, הוא החליף את הישן באחר, בשונה, בפחות מחמיא לגזרתו המעט צנומה. הוא חבש לראשו מגבעת אדומה, מקושטת בעלי שלכת צהובים, חומים וכתומים. מקודקוד מגבעתו פרץ ענף חום ולח, לא דק ולא עבה, אם מתבוננים בו זמן רב, ניתן לראות בו כארובת עשן כבדה, המאפרת אל השמיים, אך זו אשליה, אשליה גדולה, בדומה לסרט מצויר.
לצווארו של הבית היו קשורות שתי גלימות ירוקות שהתפרסו למרגלות גופו האחורי, מעין גינה שכזו ירוקה וכהה, הגינה השתרעה לשטח בלתי מבוטל, ומביני דבר יאמרו כי היא הייתה אולי פחות יפה מהרגיל, מעט דשא מצהיב שעד כה נטמע בדשא הירוק- נגלה היום, ונראה בולט באופן מיוחד.
אני, השחום והזמן טיילנו לאורכה ולרוחבה של הגינה, הזמן החל להכירה על בוריה, מכל כיוון אפשרי, היא הייתה ירוקה וצהובה, והצהוב העז, היה עמוק ומלא, סמיך ומהפנט. רק לאחר הטיול בגינה אני, השחום והזמן חדרנו אל פנים הבית, מבנה ישן הניצב בקצה שדה נטוש.
רצפת הבית קרה וקירות הבית מעט מקולפים, הבית נראה ככזה שרבים התגוררו בו, שכנו בין כתליו ונשמו את הקירות. הזמן קילף את שכבות הצבע מהקיר באכזריות ובמיומנות.

הריהוט שבבית היה אפור ומינימאלי, העיצוב פשוט, ולא הוקדשה לו מחשבה יתרה, הכול מאביק, וכנראה שלא היה איש שינקהו מזה זמן מה, עד לאותו הלילה.
אני, השחום והזמן ניקינו את הבית, והרגשתי חי, הרגשתי מיוחד, וכל תנועה הורגשה באלף גוון. היה סמיך ומהפנט, מעורר רדומים, מקים מתים לתחייה, עמוק וחודרני, דוחה ומרגש, ואולי לא ארצה בכך שוב, אך באותו הרגע לא רציתי שזה ייפסק, שימשיך כך בעוז, באלימות מעודנת, כמו בסרט.
כשהזמן גמר עיסוקיו עם קירות הבית, הוא יצא החוצה.
כשסרט מצויר נגמר, מוחלף החדש בקודם, בזה המחמיא לגזרתו. ועולה בוקר.