חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
בבית חולים | מאת נטע גלנסקי
(מרצה - חיים לפיד)

בתחתיתו של הבניין, המתנשא לשמונה עשרה קומות, היא עמדה בשלג, קטנה כנמלה ונופפה בזרועה. עטופה במעיל, כובע וכפפות פרווה, רק בקושי יכולתי לראות את חיוכה הפונה אליי ממרחקים של לובן אינסופי. שעות בכל יום היא עמדה בכפור, נקודה זעירה ושחורה של אימהות. זה היה טקס שחזר ונשנה מידי יום ביומו בשגרת בית החולים וגרם לייאושי לתפוח. אם רק הייתי יכולה להצמיח כנפיים, לעוף, היא הייתה תופסת אותי בין זרועותיה, בלי ספק, אך הסורגים מנעו ממני את ניסיון הבריחה ההרואי ונותרתי שם, מנופפת בידי הקטנה ודמעות עצומות מימדים, גדולות אפילו מהשקדים הנפוחים שנועדו להיעקר, חונקות את גרוני. לדבר לא יכולתי, השקדים המוגלתיים מנעו זאת ממני, ומה הטעם. השלג היה בולע את המילים בין כה וכה.
ואז, יום אחד, אף אחד לא בא. רק השלג נערם לאט, כאילו דבר לא ארע, ואחר כך בא רק אבא. הוא נראה לי כמו משהו שחולמים, כאילו לא באמת עמד שם בכפור, כשהשלג עוד שנייה מוחק אותו כליל. עכשיו גם הוא כבר מזמן איננו.

הכניסה למתחם בית החולים לא הותרה לאבות ואימהות, סכנת ההדבקה הייתה גדולה מדי, הם הסבירו, וכך נותרתי שם לבדי בין עשרות ילדים עזובים. גם אחי הקטן היה שם, גם לו היו שתי הבלוטות המיותרות הצריכות הסרה דחופה, אך בדרכו חסרת הדאגות גרם לכך שהחיים יראו כתמול שלשום. הוא היה מבלה שעות ארוכות בהסעת משאיות מיניאטוריות מקצהו האחד לקצהו האחר של מסדרון ירוק וארוך, מרוכז כולו בתנועתן הצפויה. אי שם, באמצעו של המסדרון, לאחר האטה קצרה, הן כולן עצרו והיה צורך לקום ולהניען מחדש. בהגיע משאית אחת אל קצה המסדרון נשלחה מיד אחת אחרת בעקבותיה, רודפות זו אחרי זו כמו השעות המתות. בשתיים היו מכנסים אותנו לארוחת צהריים. רוב המאכלים, בלי קשר למרכיביהם, היו מוגשים בצורת דייסה שאת מרכיביה היה קשה לנחש. לאחריה, כשעה הייתה מוקדשת לצפייה בתוכנית ילדים בשחור לבן מלווה במנגינות רכות המופקות ע"י קלידים וקסילופונים.
גם אחרי שנים רבות, מסתבר שתפריט בית החולים לא השתנה הרבה. גם במרחק של אלפי קילומטרים, כשחום מחניק ולחות שוררים בחוץ. כל יום מחדש אני חשה שעוד רגע אני נמסה, אך אני מוצאת את צינתו של הסדין הלבן והנוקשה העוטף את גופי הערום למחצה, מנחמת במידה מה. גם אם יש בכך מעגמומיותה של נבואה שעל סף התגשמות.
תכף תכנס לחדר אחות ותגיש ארוחת צהריים, מנת פירה פושרת ורוטטת עם חתיכות קטנות של עוף מבושל. שוב אני מתקשה לבלוע. הגרון שחש מותקף נצרב בכל נגיסה על ידי חומצה קטלנית שגופי מייצר. מנגנון השמדה עצמית מתוחכם, איך הגוף מוצא לו דרכים נפלאות להרוס את עצמו בלא עזרתי כלל. גם הזמן הוא אותו זמן, כאילו שכח לאן התכוון ללכת, עצר באמצע המסדרון ועתה הוא ממתין שמישהו ישוב ויניע את גלגליו. השאלה היא רק לאן, הרי בסוף המסדרון ממתין הקיר לבדו להתנגש בו.

זהו זמן ייחודי לבתי חולים. אפילו כלי המדידה שלו זהים בין בית חולים אחד למשנהו - גדולים ועגולים, עם אמרה שחורה בולטת ומספרים מוגדלים, כאילו ניבטים אליך מזכוכית מגדלת. כך שלא תפספס אף לא שנייה אחת מזמנך המתבזבז, תרגיש כל אחת מהן זוחלת על פני העור שלך, מניעה קלות את שורשי השערות. הזמן, ממשיך בלעדייך יקירתי, גם אם את מפסיקה ללכת. לא עוצר להמתין לך שתחזרי ותצטרפי לסיור. ובכלל, אם את לא מזמינה טלוויזיה לחדר, מה שעולה לא מעט, הדבר היחיד שתוכל לצפות בו הוא השעון, לעקוב אחרי הזמן, לצפות שאולי ברגע אחד ייעצר ודי.
בבתי חולים קשה להירדם. הגניחות, השיעולים וצעדיהן הנמרצים של האחיות במסדרונות מטרידים אותי פחות מהשקט שמשתרר באמצע הלילה. אחרי שכולם סבלו מספיק, מזדחלת בין המיטות דממה כבדה, כזו שמועכת תחתיה כל צליל, מקשה על הנשימה. בכל פעם מחדש היא מעירה אותי מהנמנום בו אני שקועה, מעבירה אותי לעולם בו חלום וערות משלבים ידיים.

הייתה איתי בחדר תינוקת. בשל גודלה המזערי אפשרו לאמה להיות איתה שם כל האשפוז. הייתי שוכבת במיטה ומאזינה לאם מסתובבת בחדר בניסיון להרדימה ומפזמת שירי ערש לא מוכרים. קינאתי באותו יצור זעיר קנאת מוות, אל אף שהאם העירה בי פחדים עמוקים ששיתקו את נשימתי הילדותית והכבדה. היה לה קעקוע על כתפה הימנית, ציור של עוגן שנעשה ביד חובבנית והיה בעיני לסימן וודאי לשהותה של האם בכלא. איפה הייתה אמא שלי?
אחי יושב על כסא פלסטיק לצד מיטתי. בחור קצת מגודל עם כרס קטנה ומפרצים עמוקים על פדחתו. הוא חושב שאני מנמנמת ומנצל את הזמן המבוזבז לנהל את מניותיו בשלט רחוק. כמו בסרטים הוא מתמקח בטלפון; את זה תקנה, את זה תמכור. אני פוקחת עיניים.
"היי. אתה עוד פה."
"כן, רציתי להגיד לך שלום לפני שאני הולך למשרד. איך את מרגישה?"
" בסדר. אותו הדבר."
" יעל מוסרת לך ד"ש, גם הילדים. הם רוצים לבוא לבקר בשבת."
שקט.
"תכף ארוחת צהריים"
"אני לא רעבה"
"נעמי, את חייבת לאכול. אפילו קצת, בסדר? תנסי, בשבילי.." הוא מתנועע בקוצר רוח בכסא, מחכה להגעת האחות בשביל להתעדכן במצבי ואז יוכל ללכת, לנשום את האוויר בחוץ ולשכוח ממני עד מחר.
" תגיד, אתה מכיר את הסיפור הזה של סרוונטס, קוראים לו 'שיח הכלבים'?."
"מה, איזה סיפור? נעמי את יודעת שאני עסוק מדי מכדי לקרוא. חוץ מזה מה הקשר עכשיו?" זה היה שקר. הוא מעולם לא קרא. אפילו לא בבית ספר והכעיס אותו שאני מדברת על משהו שהוא לא מבין בו. התעקשתי.
"זה מספר על קצין ששוהה בבית חולים עקב איזו מחלת מין שנדבק בה מאישה שהתחתן איתה במרמה, כנראה עגבת. הוא שוכב בבית החולים וקודח מחום ובאחד הלילות הוא שומע מתחת לחלונו שיחה שמנהלים שני כלבים זה עם זה".
" מה זאת אומרת שיחה בין שני כלבים?"
" בדיוק זה, שיחה בין שני כלבים. האחד מספר את כל סיפור חייו לשני, שמקשיב ומעביר ביקורת. הם מדברים ככה כל הלילה, על החיים, על ספרות ובכלל. הקצין לוקח עט ומתעד את כל השיחה לפרטיה ואחר כך לא ברור אם הוא חלם אותה או שהתרחשה באמת".
" מה זאת אומרת? ברור שחלם."
" לא. לא כל כך ברור והאמת גם לא כל כך משנה. השיחה שהם מנהלים כל כך מעניינת. לפעמים לא הכול כל כך ברור."
הוא שותק.
" דיברתי בלילה עם אמא".
" מה זאת אומרת שדיברתְ בלילה עם אמא? חלמתְ?"
" היא התקשרה אליי. זיהיתי אותה מייד. הייתי מאוד מופתעת. היא נשמעה בדיוק אותו דבר, כאילו רק אתמול דיברנו, אבל היא דיברה לנעמי של עכשיו, לנעמי האישה, לא לילדה שהייתי. אתה מבין? היא התקשרה להגיד שהכול בסדר איתה. אמרה שקודם היו בעיות, אבל עכשיו שב הכול אל מקומו בשלום. היא אמרה שהיא מצטערת שהיא לא באה קודם. היא רצתה. בסוף היא ביקשה לדרוש בשלומך, להגיד לך לא לדאוג והבטיחה שהיא תתקשר שוב בקרוב."
התחברתי עם ילדה בהירת שער, גבוהה ממני בחצי ראש. הינו מבלות יחד הרבה, אך מדברות מעט. כנראה שמעולם לא היינו מתחברות לולא השקט של המסדרונות. באחד הימים, בשעת הצהריים, הקרינו בטלוויזיה את סיפורה של בת הים הקטנה. בערב היא הציעה שננסה לבקש גם אנחנו משאלות מרוחות הים. לקחנו מהמטבח קערה קטנה ומילאנו אותה מים. הוספנו פנימה כף גדושה מלח בכדי שהמים ידמו למי ים, וגם קצת סבון, לא יודעת למה, אולי בשביל ליצור קצף. ואז, כל אחת תלשה שערה אחת מראשה ושמה אותה בקערה. הסתכלתי בקערה הקטנה בה שטו באיטיות שערה שחורה ושערה בהירה, כרוכות זו בזו. היא אמרה לי שצריך לעצום עיניים ולבקש מכל הלב בכדי שהמשאלה תתגשם. היא עצמה עיניה בעוצמה ומרוב ריכוז נוצרו סביב עיניה קמטים קטנטנים. על אף שלא האמנתי בקסמים ובבנות ים עצמתי את עיני חזק, לפחות כמוה, וביקשתי שאמא בבקשה, תבוא.