חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
טיפ | מאת נועה רבינר
(מרצה - חיים לפיד)

עוד חצי שנה אני מתגייס. בינתיים אני עובד במכולת של מרדכי. מגיע בשמונה וחצי כל בוקר, כל הדרך באוטובוס, מחולון. הייתי מת לגור פה, במרכז תל אביב, רחוק מהבית של ההורים, ומכל מה שאני מכיר מגיל אפס, אבל אין לי כסף לזה. אז במקום, אני עובד אצל מרדכי במכולת, משמונה וחצי עד שש וחצי, ואחרי העבודה מחליף חולצה, מסתובב כמה שעות ברחובות, הולך לים. לפעמים פוגש חברים, מוציא את הכלום כסף שיש לי על סרטים ופאבים וחוזר הביתה, בדרך כלל באוטובוס האחרון.
האזור של המכולת מלא חרדים ואמנים. אנשים טובים, אבל קמצנים איומים. מחייכים אליך בחביבות ונותנים שני שקלים. לפעמים, אפילו שקל וחצי טיפ. וזה אחרי שסחבת בשבילם שני ארגזי קרטון מלאים, שלוש קומות. אבל מרדכי באמת בסדר, מההתחלה הוא אמר לי שככה זה פה ושלא אדאג, הוא כבר ישלים לי, רק שאבטיח שלא אעזוב אותו בלי הודעה מוקדמת, כמו השליח האחרון שברח בערב פסח לאילת עם חברים והשאיר אותו עם שבעים משלוחים דחופים.
אני מניח את שתי השקיות החומות ואת החבילה ליד המקרר ומזדקף לאט. זה הטיפ הראשון שנתנו לי בעבודה הזאת - להיזהר על הגב. אני מסתובב ומגלה שהגברת נעלמה. זה עוד לא קרה לי. לא משנה כמה, שקל וחצי או שניים, טיפ מגיע לי. במיוחד שלא רק שהלכתי אחריה כמו איזה עבד עם השקיות מהמכולת, אלא שבדרך היא נכנסה פתאום למכבסה, הוציאה חבילת בד ענקית והפילה גם אותה עלי. הכביסה הייתה נקייה וריחנית, אבל בכל זאת כבדה. אני מתחיל להתעצבן.
גברת מגונדרת. תלתלים חומים עד הכתפיים, עגילים גדולים מזהב ותחת עגול במכנסיים צבעוניים צמודים. היא דומה למישהי, אבל למי? אה, אני יודע, לדודה שלי. לדודה ויויאן היפה, אחותה הגדולה של אמא שלי. כשהייתי ילד היא הייתה באה אלינו המון. אני זוכר אותה שוכבת על הספה, במכנסיים קצרים נורא, הרגליים הארוכות שלה לא משאירות מקום לאף אחד, מעשנת ומפנטזת בקול רם את העתיד שלה. אמא שלי הייתה תמיד יושבת לידה על הכורסה החומה, מכווצת קצת, מקשיבה ותוך כדי עושה עוד משהו, מקפלת כביסה, ממיינת ניירות, או מנקה את פסלי הזכוכית שלה. תמיד באיזשהו שלב היה נמאס לה והיא הייתה קמה לויויאן באמצע המשפט, לוקחת איתה את המאפרה המלאה למטבח, מרוקנת אותה ברעש ונעלמת לחדר אחר.

ויויאן הייתה מעמידה פנים ששום דבר לא קרה, נשארת עוד קצת, מקשקשת איתי ואז קמה לאט מהספה והולכת הביתה. בפעם האחרונה שאני זוכר אותן יושבות ככה ואמא שלי קמה, ויויאן פתאום קמה גם, ובלי להגיד מילה - יצאה מהבית. כמה זמן אחר כך היא ירדה לים, פגשה שם איזה דרום אמריקאי זקן ועשיר ומהר מאוד נסעה איתו מפה.
אבל הגברת הזאת היא לא ויויאן. הגברת הזאת לא חיה בדרום אמריקה עם בעל עשיר. היא חיה לבד, ועל הדלת כתוב בטי. בטי חיה בדירה חשוכה במרכז תל אביב. הדירה מסודרת ונקייה מאוד, אבל אי אפשר שלא להריח את סרחון החתולים שמגיע מהחצר.
אני מחליט להישאר איפה שאני. מרדכי יחכה. היא בטח מחטטת באיזה מגירה, מגרדת קצת מטבעות בשבילי. אני עומד במטבח ומסתכל סביבי. אני אוהב את המשחק הזה, משחק הניחושים. המקרר לבן ונקי. על הדלת שלו מוצמדת תמונה, ובה נראית בטי על חוף ים, עמוס דקלים, לבושה בביקיני כחול, שזופה מאוד. יד אחת היא שמה מעל העיניים לצל, ואת השנייה משעינה על המותן. מלבד התמונה הזאת אין כאן כלום, לא על המקרר וגם לא על הקירות. הבטן של בטי בתמונה קצת זקנה, ישנה, אבל בה יש עדיין משהו צעיר, חופשי.

"אתה עוד שם?" קולה נשמע פתאום, מהחדר הסמוך. "כן", אני עונה. "בוא, בוא לפה", היא אומרת חסרת סבלנות. "לסגור את הדלת?" אני צועק לה חזרה. רק שלא תלך אחר כך למרדכי ותגיד שאני עושה מה שאני רוצה, וחצוף, ואני לא יודע מה. אי אפשר לדעת עם נשים.
"כן, כן", היא עונה. אני סוגר את הדלת, לא מוצא את המפתח, נועל את הבריח העליון והולך בעקבות הקול.
במעבר מהמסדרון לחדר, אני הופך לעיוור גמור. מתקדם צעד או שניים, ונעצר.
אני פשוט לא רואה כלום.
"נו", היא אומרת לי.
"מה?" אני שואל.
"בוא". היא אומרת. אור קטן נדלק ליד הקיר.
בטי שוכבת על מיטה רחבה, לבושה ומכוסה בשמיכה דקה.
"בוא".
אני מרגיש איך הפנים שלי מתעוותים למשהו מופתע ומבוהל.
"מה זאת אומרת?" אני שואל כמעט בלי קול.
"אתה באמת משהו", היא מגחכת. "אתה חושב שלא ראיתי איך הסתכלת עלי כשעלינו במדרגות? ועוד קודם ברחוב. מותק, אני יש לי עיניים בגב".
אני עומד ולא זז. היא רצינית? ואם היא רצינית, למה היא לבושה?
בטי כאילו שומעת את המחשבות שלי.
"בוא", היא אומרת שוב ומפשילה מעליה בתנועה אחת את השמיכה הפרחונית.
מלבד חולצה כחולה, בטי עירומה לגמרי, הרגליים שלה ארוכות, שזופות ופשוקות והיא מגולחת. היא מסמנת לי שוב באצבע לבוא, אבל היא באמת לא צריכה.
אני מפשיל את המכנסיים ובועט את הנעליים. בראש עוד עובר לי - "ליאור בחיים לא יאמין לי" וגם "אולי קונדום?", אבל אלה רק מילים שעוברות. תוך פחות משניה אני בתוכה, היא מכבה את האור, וכעבור עוד חצי דקה בערך, אני גומר.
אני שוכב על הבטן, מתנשף ורק אז נזכר שהיא מתחתיי. עובר לי בראש לשאול אותה אם היה לה טוב, אבל אני מבין מיד כמה זה יהיה אידיוטי ושותק. אז אני יוצא ממנה לאט, מתגלגל ונשכב על הגב.

אני כבר לא מתנשף, גם היא שקטה. חושך ודממה באמצע הצהריים. פתאום עולה לי מחשבה משונה - טעיתי בדרך ונפלתי לתוך בור עמוק ועכשיו אני לגמרי לבד. רק שאז אני מרגיש את הגוף שלה נוגע בשלי. היא כנראה רוצה שוב, אני חושב. לא. זה לא זה, היא רק שלחה יד להדליק את האור וחזרה למקומה. אני מציץ בה מזווית העין. בטי שוכבת בפנים רציניות ומסתכלת בתקרה. היא מכוסה עד הצוואר בשמיכה הפרחונית. אני מסתכל על עצמי. חולצת העבודה הלבנה שלי מוכתמת והזין שלי נראה קטן ומשומש. אני רוצה להסתיר אותו, אבל נראה לי מוזר מידי למשוך ממנה קצת שמיכה. עושה איזה קול עם הגרון, מנסה כאילו להוציא משהו שתקוע לי שם, מתיישב ומתחיל לחפש את הבגדים שלי.
"אתה מהיר, אה?" היא דוקרת פתאום. אני שותק.
"טוב, מה לעשות", היא מתרככת, "לא תמיד מקבלים בדיוק מה שרוצים."
"בעצם אתה קיבלת קצת יותר ממה שציפית". היא מוציאה צחוק קטן, מריר.
אני לא עונה.
"טוב, לא נורא. לא חשוב. עזוב. סה לה וי." היא מסכמת את השיחה הקטנה שלה עם עצמה.
עדיין בגבי אליה, סוגר את המכנסיים ואז מתיישב וקושר לאט לאט את השרוכים. רק לא להסתכל לה בפנים. בסוף אין לי ברירה ואני מסתובב.
"אוי חמוד, איך שאתה אדום!" בטי מתיישבת במיטה ושמה את היד על פיה בתנועה מוגזמת, " אתה חייב לשתות משהו לפני שאתה חוזר למכולת. מה אתה רוצה?"
"מים", אני אומר בקול מסכן. היא מחייכת ומהנהנת. קמה, קושרת את השמיכה הפרחונית למותניים, ויוצאת מהחדר. אני בעקבותיה. בטי מוציאה בקבוק מינרלים מהמקרר, פותחת אותו, ומוזגת לכוס זכוכית גבוהה.
"תשתה, חמוד".
אני שותה בעיניים עצומות, גומר, וממהר לדלת. היא משיגה אותי ופותחת אותה. אני כבר כמעט בחוץ, והיא שואלת פתאום, "אתה גר פה באזור?"
"לא, אני רק עובד פה" אני אומר.
"אה. אני חדשה פה בשכונה".
"באמת?" אני שואל, ומרגיש איך את מקומה של המבוכה, תופסת שוב העצבנות. רק שלא תתחיל לבלבל לי את המוח עכשיו עם סיפור חייה המרגש, באמת שאין לי זמן לזה.
שנינו שותקים. אני מחכה לרגע הנכון לעוף והיא, פתאום, מתעוררת. "אוי, שכחתי לגמרי". היא עוזבת אותי ליד הדלת, ניגשת לשולחן, מוציאה את הארנק וחוזרת אלי. "קח" היא אומרת. תופסת לי את היד ומניחה שם שטר של עשרים שקל.
אני מסתכל בשטר, מסתכל עליה. "זה יותר מדי", אני אומר.
"באמת?" היא מחייכת. "אני בכלל עוד לא מבינה את הכסף פה, תבין, אני רק לא מזמן חזרתי."
"מאיפה?"
"מחוצלארץ, מברזיל, גרתי שם הרבה זמן".
"למה חזרת?" אני שואל ובראש עולה לי התמונה שעל המקרר, עם הדקלים והכול. היא לא נראתה שם סובלת כל כך.
"הייתי שם הרבה זמן, הייתי נשואה למישהו, אבל נמאס לי, כי לא היו לנו ילדים ולא סקס, ובסוף, גם לא אהבה. זה לקח לי הרבה זמן, אבל בסוף עזבתי."
"אה", אני אומר, כי אין לי משהו אחר להגיד.
"כן, התחלה חדשה. אף אחד לא יודע שאני פה. אפילו את השם שיניתי."
"קוראים לך בטי, לא?"
"כן", היא אומרת ומחייכת חיוך גדול, מאושר, שחושף קמטים יפים וארוכים בזוויות העיניים שלה, "עכשיו קוראים לי בטי".
אני מרגיש איך כל הצבע נעלם לי מהפנים. הפעם היא לא שמה לב.
"אז מה, אתה חוזר למכולת עכשיו?", היא מעבירה משקל מרגל לרגל, ידה על ידית הדלת.
"כן." אני עונה, ואפילו אני לא שומע אותי.
ויויאן שולחת יד ומלטפת את הזרוע שלי לאט, האצבעות שלה חמות. "אתה לא נעלבת ממני מקודם, או משהו, נכון חמוד?".
"לא, לא מה פתאום!", אני עונה ומושך את הזרוע שלי ממנה.
"יופי. אז נראה אותך בקרוב? יכול להיות נחמד, לא?" היא מחייכת ומתקרבת אלי, עד שאני מרגיש את הנשימה שלה על הפה שלי.
"כן, בטח", אני אומר, ויוצא במהירות.
אני מספיק לשמוע אותה סוגרת את הדלת מאחורי בטריקה חלשה. יש לי חשק לירוק, או להקיא, אבל זאת לא השכונה שלי ולא נעים לי. כשאני מגיע למכולת, מרדכי מסדר את השימורים מאחורה, הוא לא רואה אותי. אני נכנס מאחורי הקופה, תופס את התיק, ויוצא. מרדכי בטח יתעצבן נורא כשיגלה שנעלמתי. לפחות לא תקעתי אותו כמו השליח הקודם בערב חג.