חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
סיפור פרידה פשוט | מאת שחר בינור
(מרצה- אילנה ברנשטיין)

"אנחנו צריכים לדבר" אני אומר לפוטנציאל.
"איפה"
"בבית הקפה בשוק הפשפשים"
היא שותקת, אני מניח שידעה ש'הצריכים לדבר' בדרך, אבל צפרדעים באופן טבעי קשות לעיכול. מבינה שאני רוצה מקום בחוץ, נגד סצנות, כבר היינו בסרט בזה, פעמיים, כולל סצנות.
"מתי?"
"בארבע"
"ארבע"

כבר חמישה ימים שאנחנו לא בקשר, כל אחד בדירה שלו, לא איחדנו דירות למרות שגרנו אצלי. חיכיתי שהקריזה הכרונית תרד, יומיים התהפכתי במיטה וכעסתי, יומיים התהפכתי במיטה עצוב והיום זיהיתי געגוע, סימן שאסור לחכות, שלא אתחיל לנזול אליה שוב.
היא שותקת ואני מהסס. המילים שעדיין לא נאמרו מכבידות עלי לשוני כמשקולות, פי יבש.
מי קבע שאי אפשר להפרד בטלפון או אפילו SMS ולקוות שלא נפגש במקרה. למה חייבים להפרד פנים אל פנים, לסבול שנינו, לספוג עלבונות ולהגיד 'זה לא את זה אני', אפילו אם זה היא לחלוטין, מאיפה הגישה שזה פחות מוסרי. אני חושב, הטלפון בידי, שמי שהמציא שפרידה חייבת להיות פנים אל פנים זה הנשים, הן צריכות עוד צ'אנס או לחילופין להגיד לך שהזין שלך קטן ואתה מסריח ואתה לא לרמה שלהן ובכלל הם התכוונו להפרד קודם.
מצויד בתובנה החדשה אני מנסה. "שיחת פרידה" אני אומר והמילים מהדהדות באפרכסת.
הדיבור שבשתיקה רובץ עלינו ואני שומע סגירה עדינה של הטלפון. למעשה אין לי מושג איך סגרה, אני צריך שזו תהיה סגירה עדינה, מסרב לחשוב מה קרה עכשיו ואיך היא.

בשעות הבאות אני ממולל מחשבות במוחי במקום לעבוד. יש לי ניסיון בפרדות, יותר מאשר הייתי רוצה, אבל מעולם לא נפרדתי אוהב. אני שוקע בחיפוש תרוצים, חמישים דרכים לעזוב את אהובתי, חבל שאני לא זוכר את מילות השיר, אולי יש בו עצות שימושיות, הדבר היחיד שמנגן לי זה "Hit the road Jack " , וזה לא קביל, אם כי מפתה מאד. חושב על לקום מהכסא שאני נטוע בו כבר שעות לחפש את הדיסק ומתעצל.
אני יודע שהגרוע ביותר יהיה לספר את האמת, שאני אוהב אותה, שאני פוחד לעזוב אותה, שהייתי רוצה שהדברים יהיו אחרת, שאנחנו פשוט בסגנונות שונים. אני תה, היא קפה. אצלי עשרה ספרים, בלשים ופו הדב ומדע דמיוני וקונקונדרציה מונחים פתוחים ליד המיטה, אצלה יש כוננית דלת אבק עם רב המכר הרציני העדכני וסימניה מפרחים מיובשים מבצבצת ממנו. אני שותה, מעשן ג'ינג'ר ומפליץ, היא מנפנפת במטפחת מבושמת, מתחת חוטמה ועסוקה בלא לשפוט אותי עד שאני יוצא מהדעת.

בשעה שלש וחצי אני כבר בבית הקפה, בשולחן הפינתי. את מוזיקת הבום-בום החליפו עבורי למשהו שקט אפילו בלי שביקשתי. בית קפה קבוע. מתלבט אם להזמין כבר שוקולטה ומחליט שעשוי להיראות לה כמו סמרטוט אדום לפרה, במקום זה אני מזמין טקילה כשמן ברקס.
חושב על זה שחבל שגיליתי לה את המקום הסודי שלי, שנינו אוהבים אותו, ומה יהיה אם תחליט לבוא לשם גם בלעדי, או אפילו בכוונה?
תהילה, המלצרית הזקנה, מגיעה עם המשקה, בלי לימון ומלח כמובן, שתייה חריפה זה לא הקטע שלהם.
אני משליק אותו בבת-אחת ונהנה מהאש המתפשטת בתוכי. כרגיל נעשה לי חם ומזיע בפנים ומגרד מתחת לאף, ואני מזמין עוד כוסית לריפוי הסימפטומים, שותה לאט ומתענג על הטעם הגרוע.

המוח עובד שעות נוספות, על ניסוחים, תירוצים וכעס. אני מזהה תחושת אבל אצלי ומנסה לדחוק אותה
ואחר כך מחליט לא לחשוב יותר, פיתרון שכיח אצלי, לא לתכנן, לשחק לפי השמיעה. עובד נהדר, כשעובד.
לוקח עיתון נגד הזמן ותוהה מתי תגיע מלכת הדיוק. בטוח לא בארבע. שואל עצמי אם תבוא ברבע לארבע או בארבע ורבע, מה המסר שתרצה להעביר. כמה מריבות שהיו לנו על האיחורים, היא עם שני טווחי ביטחון ושאיחור זה חוסר נימוס, ואני טוען שעדיף לאחר לפעמים ולא לבזבז כל כך הרבה זמן בלחכות. דייקנית ככל שתהיה, תמיד חיכיתי לה ליד הדלת. אפילו כשקמתי מהכורסא רק כשידה על ידית הדלת , תמיד בסופו של דבר חיכיתי לה. אולי זה האיקס הנוסף בדי.אן.איי. שמוציא אותן מאיזון.
הטקילה השנייה הלכה בדרך כל בשר והצטרפה לאחותה זצ"ל כנ"ל ואני אוזר אומץ נוזלי ומחזק עצמי בהחלטתי. לא מתאימים וזהו. יהיה טוב. אני גבר גבר. אמצא אחרת.

אני מנסה שוב לחדול מחשיבה ומתרכז בזיבלון היומי, פוליטיקה, שחיתות, רצח ואני עובר לעמוד האמצע הצהוב וקורא שבהודו איכר שתה מים עם ביצת נחש שהתפתחה לו בבטן לנחש באורך מטר, כמובן. עובר לתמונה החצי ערומה הקבועה המתחלפת והיא מגיעה, דווקא כשאני צמוד לתמונה.
השעה ארבע בדיוק. מה זה אומר? כעס מתרומם בי.
היא מתיישבת בתנועה מתמשכת וחלקה כתמיד. אני נזכר בפעמים שהייתי מסתכל על תנועותיה החסכניות הממוקדות ומעריץ אותה על זה. הנמשים באפה זורחים לעומתי וגזרתה מפעילה לי את הגונדות. סימני גיל ושערות לבנות מדגישים את בשלותה.
"היי", היא מהנהנת לעומתי בפנים לא חדירים. אני מתחיל לקום, תופס שיהיה יותר מביך ומיד עוצר.
נראה לי שהיא קלטה. זה הולך להיות קשה.
"רוצה להזמין"? פתיחה כושלת.
"לא".
"רוצה להיות קשוחה" אני מגשש
"לא" היא עונה בקשיחות .
רקפת מתיישבת בכורסא שממולי. ריפוד קרוע, היה פעם כתום, של בתי סבאים משנות החמישים.
היא בודקת את סביבתה ואני בודק שוב, זוג בשולחן לידינו, לא קרוב מדי, אבל לא לדבר חזק. כמה מוכרים מהשוק על השולחן המוגבה מנהלים עסקיהם מבעד לעשן הסיגריות. ריח של חבל שרוף מגלה שיש גם סיגריה מיוחדת.
ברקע מקפלים דוכנים, מוכרים מוכרים למוכרים ערמות בזול להמנע מהאריזה. הציבעוניות מתקפלת לכלי קיבול, ארגזי קרטון חדשים נכנסים לארגזי קרטון ישנים, תיקים למכירה מתגלים כהינומת כלה מלאת חורים. 'אוספי הנבלות' מתחילים באיסוף שיירי דברים מהרצפה, דברים שאותם נואשו אפילו המוכרים הנחושים מלמכור, יש דחיפות בתנועותיהם, חלון הזמן עד להגעת המנקה הרוסי הקבוע עם המטאטא והגישה העויינת קטן ולאחריו יגוזו השאריות. שקיות ניילון נעות על מקומן במשבי רוח חמים ולחים כהבל פה של בוקר. מריבות מתלקחות במוקדים, הרבה קללות, לעיתים דחיפות, חזקים על חלשים, הגיבורים ידועים מראש, משטרה לא תגיע, אין עניין לציבור.

אני צולל לבריכה בקפיצת ראש, יודע שהקרקעית סלעית ומסוכנת , "אנחנו לא מתאימים",
"נכון".
"אז"...
"אתה אוהב אותי"? אני מתרשם בעל כורחי.
"לא יודע", אני כן, אבל לא מגלה. קשה מספיק גם כך.
"ממתי אתה לא יודע"?
"אנחנו לא מתאימים".
"זה לא מה ששאלתי", היא אומרת, "אתה אוהב אותי"?
"אני מעדיף שלא", עניתי.
היא מהנהנת לעומתי שוב בפנים קפואות, משלשלת המונת'אלפים נקודות לכיס וירטואלי.
אני מסמן לתהילה, שוקל האם עוד טקילה ויודע שלא יהיה לעניין, לא עכשיו.
אני מזמין שוקולטה, ענת מסתכלת עלי, אני מחייך ומרים שתי אצבעות, בנתיים רק אני מתאמץ לחייך. ממשיכה לצבור נקודות, הפלצת.
כאב של געגוע נצמד לכל כפל וקיפול בי.
אני שם לב שהיא לא מאופרת ומבין את המסר, כמו שאני אוהב. בעצם אני לא מבין את המסר.
שביל באמצע, שיער ארוך, אדום כהה כפטל בר, שפתיים מושלמות שתמיד רציתי לפסל. מעיל גשם חום בהיר, שנשים משום מה קוראות לו בז', כפתורים ענקיים, חולצה שחורה מבצבצת מתחת למעיל ובסוף השרוולים, נעליים עם עקבים, עוד מסר, הפעם כהתרסה נגדי, את זה אני כן מבין. תמיד רציתי שתנעל ולא הסכימה. בעצם אני לא מבין, הפוך על הפוך? מוח של גברים לא בנוי להתמודד עם רמזים ותתי רמזים ורמזים סותרים. כל שערה במקום, אפילו בגבות, מוקפדת, בשליטה. אנחנו לא מתאימים. יודע שאיפה שהוא במעיל חבויה מטפחת רקומה בכוננות דמעות וטישו לנזלת שלא לקלקל את המטפחת. תיק היד עדיין על הברכיים.
"במה אנחנו לא מתאימים"? היא קוראת תיגר.
"את יודעת, אין שום טעם להיכנס לדוגמאות".
"למה זה חשוב"?
"כי זה משגע אותי".
"מה משגע אותך"?
אני מביט בה מבלי להשיב, חושב על דוגמאות ומרגיש את השפתיים נפתחות להטיל מילים ומחליט לעבור למישור אחר.
"את רוצה לדבר"?
"זה מה שאני עושה, לא"?
"לא, את צורחת".
שנינו מחייכים. אנחנו זוכרים את הפלצות שאחזה בי כשביקשה בסתמיות מאחותה שתזוז קצת כדי לא להסתיר לה את הטלוויזיה וזאת ענתה לה 'תפסיקי לצרוח עלי'.
אני לא מצליח להתעלם מהמשיכה העצומה שיש לי כלפיה, לשכל הישר, לשליטה, ליתרונות הבולטים ולזכרון היתרון השקוע, לרגעים של לפני ובזמן ואחרי ולהריח את הפרחים ביחד, עושה לי את זה.
המחשבות מפחידות אותי, ואני מגייס לעזרתי זכרונות ממריבות שטותיות.
תיק היד שלא מודע למחשבותיי יורד לרצפה, שעון בקפידה על רגל הכיסא, לא זרוק, חלילה וחסה.
אני מודע לכך שלא התקדמנו, רוצה ולא רוצה. ליתר ביטחון אני שותק ומחכה לשוקולטה. הידיים עדיין שלובות על החזה הקטן, מסתירות לי, עוד מעט תוריד הידיים ואזכה בהצצה חטופה בגופיית תחרה מבצבצת, שחורה אם תרצה לפתות אותי, לבנה שלא אהבתי אם תעשה לי דווקא.
היא יציבה כמו סלע גרניט עם נמשים. יושבת זקופה, ברכיים נוגעות זו בזו,מוכנה כתמיד למסדר המפקד.
מטריפה את דעתי ויודעת את זה, יודעת ללחוץ לי על כפתורים הבת זונה. פתאום אופפת אותי תובנה חדשה, אני נמשך לשליטה וסולד מעצמי.
אנחנו שותקים, ספק אוהבים ספק אויבים. אני שרוע בכיסא, והיא צמודה למסעד הזקוף, אני תה עם קצפת והיא קפה עם פרחי קישואים, השוקולטה מגיעה.
תהילה עטורת כוונות טובות, לא קולטת את הסיטואציה, "תהנו", היא אומרת בחיוך זומם יודע סוד.
השוקולטה מהבילה על השולחן, משקה האלים, חום , כמעט שחור, מבריקה, סמיכה, וכבר מתחיל להיווצר קרום השוקולד בינה לבין העולם, הפרלין האישי.
"את רוצה לדבר"? אני שואל שוב.
"ברור", היא עונה.
"אז דברי", ואני משלשל נקודה וירטואלית, הפעם לכיסי.
היא מביטה בעיני, אני מדמיין את גלגלי השיניים בראשה וכרגיל ללא מושג ירוק.
"אני רוצה אותך, אני אוהבת אותך", ברצינות, ללא חיוך, עיניה בעיני.
המום אני מחפש תשובה. כל פקודת הקרב שבניתי מתמוטטת כמגדל קלפים, השטיח נמשך מתחתי ואני נופל על התחת. לא ציפיתי כלל. לא תהיה יותר כלכלת נקודות.
הישירות שלה מונעת תשובות מתחכמות. אני מהסס ופולט מבלי לחשוב, "אני רוצה אותך".
אני אומר נבהל, מעכל, מתחרט ומוסיף: "אבל זה לא יקרה". בום. ישר בפנים, קשוח, גבר, אז למה בא לי לנשוך את הלשון ? "אני כירורג, לפעמים צריך לגרום לכאב כדי למנוע נזק".
"אתה לא כירורג", היא אומרת, "רק פסל ודי עצלן, אם נרצה זה ילך".
"את זוכרת את ערב פסח"?
"מה איתו"?
"הכנתי עוגת שוקולד, את הכרזת על דייאטה. מרק עם קניידעלך - עושה גזים. בקבוק טקילה לדפוק את הראש, את כעסת שלא קניתי שרדונה. אני שתיתי בכל זאת, את הלכת לישון מוקדם. זוכרת?"
"וכשבאת למיטה, שיכור? את זה אתה שוכח?"
אני מחייך חיוך פאבלובי, אם אשכח תישכח ימיני. כל שעה התעוררנו, החלפנו תנוחת כפיות ונוזלים.
היא מחזירה לי
"אתה זוכר מה היה עם החולדה בבית? לקח לך שבועיים עד שקנית מלכודת. אתה ניסת להתיידד איתה ואני הלכתי שבועיים על כסאות וספות ומבוהלת כל הזמן." היא צודקת ויודעת שאני יודע שהיא יודעת שאני יודע.
"אני לא יכול. אני משתגע, אין לי שמץ של הרמוניה איתך".
"תחשוב", היא אומרת.
אני חושב, מהר.
"צודקת, יש הרבה הרמוניה, אבל זה או כן או לא. כל הזמן על הנדנדה, אני עייף".
"גם אני".
"אורח החיים שלי משגע אותך, את רוצה מתוכנן, את רוצה מסודר, את רוצה שאהיה מישהו אחר".
אני מצפה לקונטרה והיא מכניסה לי בשתיקה. חלש יותר אני אומר שוב " אני רוצה אותך אבל זה
לא אפשרי".
זהו, נקודת האל חזור הגיע, אמרתי את שלי. עצוב, אני שולח אצבע לשוקולטה, מדביק את הקרום לאצבע ומרים לפי.
השוקולד מטפטף על החולצה , הפה מתמוגג על הטעם השוקולדי המרוכז, מצפה כל חלקה טובה ומוזרק היישר לורידים. הטעם הנפלא מתקלקל בפי לאור המבט הנוזף.
"את רואה", אני תוקף בסיפוק, מלבה את הכעס.
"מה"?
"את הביקורת הבלתי פוסקת שלך. אז מה אם מטפטף, אז מה אם אני אוכל בידיים, אז מה אם אני אוהב קרום, אז מה..."
הכעס מתעורר ומ'אז מה' ל'אז מה' אני מטפח אותו נצמד לתזכורת הנחוצה.
"אפשר לעבוד על זה".
"את לא תשתני, את לא יכולה. אני לא רוצה, לא מוכן".
היא מתכופפת קדימה, בשליטה, עיניה בעיני, טובלת את האצבע המורה בשוקולטה שלה, מתיישרת ומביאה הפרלין לפה, משאירה שובל של טיפות, מהמעיל, דרך החולצה ועד לגופיית התחרה הורודה המציצה מתחת. טיפה זעירה כנמש בוהקת על סנטרה, נוצצת ומתריסה לעברי.
אין עליה.
אני מתאפק שלא לצחוק, היא רואה ומחייכת. אני מחייך, היא צוחקת, אני כובש הצחוק ורק מחייך, גם אני יודע להיות נוקשה.
אני לוקח הכוס שלפני, עיני בעיניה, מחזיק בידית והאצבע הקטנה מזדקרת כמחווה של דודה בריטית זקנה בשעת התה.
היא מחייכת, אני לא. אני מבין מה היא אומרת ולא מאמין לה.
"רקפת", אני אומר, "היינו שם, את זוכרת? נפרדנו כבר קודם. פעם ראשונה אני אמרתי שאשתנה, פעם שנייה ניסינו שנינו עד שהיינו כחולים מרוב מאמץ. זה לא הלך."
אני מרגיש שאני מוכן לעלות כיתה, אמת וכל האמת ורק האמת.
"אני כן אוהב אותך, אני מאמין שאת אוהבת אותי, אם נישאר נקריב אושר על מזבח האהבה", ואוו,איזה משפט יצא.
נזכר איך בהתחלה הסתקרנה מהיצור המוזר, מכנסיים עם בויידמים בברכיים וכתמי צבע, עגיל 'טיפה' באוזן, שיער קצוץ וקעקוע, משקפי עיגולדים ומנומס להחריד. איך התחילה איתי בנוקשות ובנחישות ששברה את התנגדותי לחנונית הבכירה, לבגדים המגוהצים, לכך שאני בן שלושים וחמש והיא בת ארבעים, לעגיל הפנינה למשחה על הפנים ולאיפור המוקפד. איך הגיבה בגועל ואח''כ בהתלהבות לקעקוע שעשיתי על הירך כשהייתי טיפש ואופטימי Life and death -meanwild…. . הצהרת כוונות שהתמסמסה על העור. אולי עוד לא מאוחר מדי, דרך חדשה, הכל פתוח, פרק נוסף בחיים , אולי אפילו תת פרק, סעיף, תת סעיף ? אי אפשר לדעת.
"אפילו השעות שלנו שונות, אני ישן עד שתיים עשרה ומתחיל לחיות בעשר בלילה, את תשע עד שש ובחצות נרדמת מול הטלוויזיה".
"ואת זה למשל, קשה לשנות?" היא מטיחה בי.
"לא הצלחת!"
"לא ניסיתי, אני חנונית הייטק, שכחת? אתה ניסית?"
"לא". אני חושב מעט ומוסיף, "זה כל כך אני, אני לא רוצה לשנות".
"אמרת שאתה אוהב אותי. מה מחיר לאהבה, מעבר לחצות? עד חצות? למה לא שאתה תנסה? אולי תגלה שהקורבן לא כל כך גדול, אולי אפילו תתרגל לזה, אולי אפילו זה יפסיק להיות קורבן".
דבריה נתקעים כדורבנות במקום שעליו אני יושב. לא ניסיתי, לא בדברים חשובים, רק בלקבל.
כקוראת מחשבות היא מוסיפה, "ויתורים הם לא שינויים, הם רעילים, אתה תמיד אומר שבעייה טכנית היא לא בעייה".
בעייה טכנית או לא, אני מכיר שאני בבעייה. רק לפני רגע אמרתי שאני אוהב, ועכשיו זה בעיות טכניות? .
היא צודקת. אני לא רוצה שתהייה צודקת, יותר מדי קשה לי אתה, רוצה חיים קלים, רוצה לא להשתנות. אני לוקח לגימה, חם אש, שוקולטה לא יודעת להתקרר, כמעט ואיני מרגיש בטעם.
היא מחכה לתשובה.
"זה רק חלק במכלול" אני ממלמל בקול רם, אולי מדי. "הרי זה לא רק זה. יש ים של דוגמאות, הריבוי שלהם אומר יותר מכל דוגמא." גם אני צודק.
שנינו שותקים, מה יש עוד לומר. תחושת החמצה נוראה מטפסת על גופי. הנקודה שאין ממנה חזרה, החותמת הסופית מחכה למשפט אחרון, לסיכום.
שנינו עדיין מדברים במרווח השתיקה.
בהתפרצות נשלטת מהירת החלטה ואיטית בתנועה אני אוחז בכוס השוקולטה המתקררת לפני, היא אוחזת בכוסה, אני מסתכל על התיק שלה השעון על הכיסא, היא מסתכלת לכוון ההפוך.
לא מוזמנים ולא רצויים עולים בי זכרונות, זכרונות של מגע ושל תואם. הכעס כבר לא בראש סדר העניינים, אני אפוף תוגה רכה ומשישה בריח עכור. עגום, זאת המילה שקופצת לראשי. אני עגום. מצחיק, אנשים הם לא עגומים, הם כועסים, הם עצובים, אבלים ורגוזים, למה אני מרגיש עגום.
היא קמה ואני נדרך. נשאר יושב כדי להמנע מנשיקת פרידה. הרגע הגיע.
היא עומדת לפני. השולחן הקטן והרעוע חוצץ בינינו ותחושת העצב כמעט ומכריעה אותי. רוצה להתחרט, רוצה לעשות רוורס ויודע שאינני יכול. לא אחרי מה שנאמר, ובמיוחד לא אחרי מה שלא נאמר.
היא זקופה, עצובה, עיניים גדולות ופעורות, מכעכעת בגרונה, היא תסכם...
הרגע מתמשך הלאה באופן בלתי טבעי ושכבות דקיקות של מבוכה ובלבול נערמות כניילון נצמד, שכבה אחרי שכבה. היא עדיין לא אומרת דבר ואני מרגיש שאינני יכול, בשום פנים ואופן אינני יכול, גדול עלי, עצוב מדי.
רקפת עושה צעדים, התיק עדיין על הרצפה. היא עוקפת את השולחן ומתקרבת אלי. למרות קומתה הנמוכה היא מיתמרת מעלי השרוע בכורסא. היא מתיישבת, עלי, על ברכי, ביטוי מטופש, על ירכיי. נצמדת אלי וטומנת את ראשה בצווארי, מחבקת אותי, לוחשת באזני "אנחנו לא נפרדים".
אני רוצה לומר שתקום, רוצה לומר שרוצה כמוה, אבל זה לא יהיה הדבר הנכון. רוצה ולא עושה. מחפש קשיות של פטיש ומוצא נחישות של מרשמלו.
הבל נשימתה חם ומדגדג והיא שוב לוחשת "אל תהיה חכם, אל תחשוב, בוא תהיה".
במקום לענות אני מגדל שורשים בכורסא, נורא לא נוח, רגל שמאל מתחילה להירדם. מבטי קדימה ובראשי מסתובבת הקרוסלה במהירות נוראה, ממטירה קטעי מחשבות, אלבומי תמונות, יד ביד באבן גבירול, מסעדה תאילנדית לא מוצלחת, עוגת שוקולד וויכוח איזו גלידה תתאים, רגע של החלטה, אורגזמה, החברה שקדמה לה,הפגישה הראשונה.
לאט, וכמעט למרות רצוני, אני מעלה את ידיי לחיבוק קליל. החיבוק הקליל הופך לחיבוק של געגוע שהופך לחיבוק לרסיסים מיואש ונזקק, אני מרגיש בדמעות, שטויות, אני רואה דמעות, הכל מטושטש.
שפתיה מלחכות את צווארי, גופי מגיב, אני נזכר במילון הצווארי שלנו-ללחך, לכרסם, לנשך, ללקק, ללטף,לגפף . דמעותיה קרירות על צווארי.
אני רוצה לדבר.
אני אומר.
"טוב", אני אומר, "טוב מאד".
תהילה מביטה בי מהצד, טמבלית מאושרת, חסר לה שתתערב.
בחוזקה אני נושק לה, נשיקה שאינה נשיקה. אני מרגיש את השפתיים נמתחות, נמחצות מול השיניים שלה, רוטב של דמעות ממליח את הנשיקה.
"קפת" אני אומר, "יש לי משהו חשוב לומר לך".
היא מביטה דרוכה, עיניה צפות בנוזלים, הירוק בעיניה מודגש, יפה כמו בציור, מעוצבת כמו פסל.
"הרגל נרדמת לי"
צעיף הדמעות בעיניה הופך למפל, היא בוכה בשחרור, נשים.
אני מרגיש שתיכף גם אני, גוש בגרון וכאב בחזה והמחשבה כמובן עוצרת את הבכי, גברים.
ופתאום היא מרביצה לי בכתף, בדיוק בצ'ופצ'יק המכאיב שלימדתי אותה למצוא, חזק, מכאיב לי ובטח הכאיב לה. אני ממשיך להחזיק בה , אשמתי, הרווחתי את זה. היא נותנת ביס בצוואר, הפעם אני קופץ כפי שהיא צריכה, כואב מאד וחם באזור, ואני ממשיך לחבק חיבוק עוטף ומנחם עם הרגל הרדומה והמסמר בכתף והביס בצוואר.
מגשש אל שפתיה, הפעם ברכות, באינטימיות חסרת מין נטולת תשוקה ודלת לשון, בחברות ובזכרונות.
אנחנו מחוברים והרגעים שלפני עדיין רובצים ביננו כתאונה המחכה להתרחש .
פי יבש והשוקולטה בלתי מושגת על השולחן הקטן. איכשהו אני צופה בכך שאני לא מתעלה למעמד , מה זה אומר?
אין לי מושג איך להמשיך אחרי השיא. לה קרוב לודאי יש. אנחנו שותקים, קצת דביקים ,קצת דומעים וקצת כואבים, קראנו לזה עושים קצתים.
אני מתחפר בצווארה המנומש , שואף בושם בריח סבון עם ספריי של שרותים וחכם מספיק כדי לא לומר את המחשבה, מלחך, הבושם מר. כבר ניסחנו את הסטרט אפ שלנו- בושם טעים! ואני נסחף למחשבות פרקטיות- סוכר יהיה דביק, אספרטיים יעשה גירוי בעור... וברגל ממשיכות לרקוד נמלים על אקסטזי.
"קפת" אני אומר "הרגל ממש רדומה, את צריכה לקום"
"איזו רגל?"
"שמאל"
היא עוברת לשבת בהתרסה על ירך ימין ומביטה בעיני "שתסבול קצת בשבילי, אני סבלתי היום מספיק"
אה, נו, מה אפשר לומר.
"אני סובל הרבה" מביט בעיניה "וסבלתי עוד יותר קודם".
"אני יודעת, ידעתי כל הזמן, פחדתי שהעקשנות שלך תנצח. אתה צודק, אנחנו באמת לא מתאימים"
אני לא רק מבולבל עכשיו אלא גם פוחד לאבד מה שניסיתי לזרוק לתמיד לפני כמה דקות.
"אנחנו נדבר על זה, נעבוד על זה, על הדברים שבעומק. יהיה לנו קשה בהתחלה וקשה בהמשך ונפלא אחר כך, שני ראשים לבנים על כר"
צמרמורת מטיילת בי והעור סומר. תחושה של רגע מפנה בחיים, של גורל, של סרט אימה ואגדה הוליוודית.
היא שותקת , אני בתוך הדימוי המפחיד והנמלים עוברות לריקודי סטפס, הקלה אין מה לומר.
במזוכיזם תואם העיתוי אני מניע רגל שמאל ומחריף את הכאב, ככולם, כאילו שזה מזרז את ההשתחררות מהנימול, בסך הכל צריך שהעצב יקבל שוב דם ומה זה קשור לתנועה בכלל.
רקפת מביטה בי משועשעת.
"מה?" אני שואל
"הצהרתי הצהרה ואתה נעלמת!"
"הייתי מרוכז ברגל" אני מתרץ שלא ביושר.
ענת תוקעת לי אצבע בחזה , בחוזקה. בהפתעה אני מביט בה, כמה צחקתי עליה שלא מסוגלת להכאיב לי, בכלל, אפילו לא במיטה. מה, היא נחושה להראות שהשתנתה?
"להגיד שוב שאנחנו נעבוד על זה" היא שואלת.
"לא" אני אומר. "שמעתי, היה מנוסח להפליא . נבהלתי "
"ו..."
"ואני שלך, מוכן לעבודה" את התחושה המיסטית האופפת אותי אני שומר לעצמי.
היא מביטה בי מוזר
"נעבוד על זה, יהיה קשה, ראשים לבנים על כר, שמעתי הכל." ומוסיף "אני בעניין"
איכשהו נשמע לי שעצמי עבר לסדר היום קצת מהר מדי.
אני שולף הנשק הסודי, את מה שהכנתי מראש למקרה שאני זה שארצה לחזור והיא תתנגד.
"את יודעת משהו?"
"כן" היא מחייכת "הרבה"
"אז משהו שאת לא יודעת" , תורי לחייך "הוא שקניתי מלכודת חולדות"
רקפת מזדקפת במהירות, מבשלת כעס. ואני ממשיך "אפילו אם אין חולדה בבית , טוב שתהיה מלכודת, למקרה שתהיה חולדה"
הפער נסגר, היד הושטה לשלום ונלחצה.
אנחנו שותקים ביחד, בהרמוניה.
היא, אני, הנשיכה בצוואר ושכל הישר.