חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
"אובדן שליטה" | מאת פנחס קורן
(מרצה - חיים לפיד)

1.
הוא אהב לשוב. מדי כמה שנים הוא אהב לשוב למקומות כאלו : מקומות נידחים,
"שכוחי אל", בהם הזמן "עמד ". לא – זאת לא מטאפורה –כן - עמד !
פרקים פרקים , כמו בסרט. הסרט שלו...

...אז הייה מגיע למקום הזה עם "החברה", מדי יום ראשון – יום המנוחה שם –
לשחק כדור רגל במגרש לא מגרש – עם השערים מסומנים על ידי שני פחי
שמן חלודים לגמרי, או בקבוקים ריקים של יין זול. לא חסרו שם כאלה.
מסביב – בתים קטנים, נמוכים – כאילו הדלות דרכה עליהם ומעכה אותם עד שהיו
למעין מערות .

נדמה לו שבכל רגע יופיע אותו זקן נמוך קומה , רזה כמו שלד מהלך ויציע להם
את מרכולתו הצנועה: תפוזים מן העץ בחצרו שהם היו מקלפים עם השיניים ומוצצים את המיץ המתוק. לזקן הייה חיוך מבויש – חיוך שהייה מגלה פה ללא שיניים כלל.

בן כמה יכול הייה להיות אותו זקן אז ? בלתי אפשרי לדעת ... בן 50 ? בן 100?
אולי אותו גיל כמו היום ?
ניסה לדמיין איך הייה ניראה פרצופו שלו בלי שיניים . קימץ בכוח את הפה בתנועה
מצחיקה – ניסה לחקות את הפנים המעוותים של הזקן ההוא...
מה אתה עושה? היה שואל את עצמו – שלוט על עצמך חמור!!
כולם ידעו – מגיל צעיר כולם הכירו אותו כבעל שליטה עצמית בלתי רגילה.
כשכל תלמידי הכיתה בתיכון לא יוכלו להתאפק וצחקו באמצע השיעור על משהו מצחיק מאין כמוהו– רק הוא שמר על איפוק - לפעמים חשב שהוא הולך להתפקע
אבל שלט על עצמו ולא הרגיז את המורה.
חברתו, אניטה, הייתה המעריצה הכי גדולה שלו – הקשר הרומנטי הייה בנוי
כמעט כולו על תדמיתו כחבר נאמן עד הסוף – כמנהיג – כדמות מופתית...
היא למדה כיתה אחת מתחתיו. בזכות הקשר שלו אתה הקבוצה הקטנה של החברים, הפעילים במעין חוג אידיאולוגי חשאי, הסכימו לשתף גם אותה במפגשים ובפיזור
כרזות נגד המשטר הצבאי במדינה.

2.
תקופת הנעורים יפה – די רגילה בעצם.
משחקי כדורגל עם החברה , התרוממות רוח של אידיאליזם מעצם זה שלא רק מדברים – כמו כולם – אלא גם "עושים" משהו, למען מטרה נעלה.
ניצוצות ראשוניים של אהבת בוסר – הוא ואניטה.
ומאז...
- אירועים ללא סדר... פרצופים של כאב, כעס, חוסר שינה. פרקים בעבר שהוא מנסה לשכוח מהם, לקבור אותם.
כל פעם מחדש הוא אומר לעצמו: די !! – די לשנות !! די !!
עמוק בליבו הוא יודע : ככל ששנאתו לאלו שהרסו את שנות נעוריו גדולה,
עיקר שנאתו - שנאה תהומית, ללא רחמים, מפלצתית כמעט – היא לעצמו...
בבסיס חייל הים היה עצור מספר שבועות – קשה לו לזכור במדויק
כמה זמן עבר מאז. באמצע הלילה פרצו לביתו, גררו אותו לטנדר טרנזיט לבן
והובילו אותו במהירות לשם.

"הם" קראו למקום "המשפך" – בסגל היו בעלי דרגות צבאיות שונות. הם לא
לבשו מדים צבאיים – קראו אחד את השני בכינויים שונים: " הליצן", "השמן"
"האדום", "הפרופסור" ועוד כאלה.
הייתה גם אישה אחת - סמלת אכזרית, ממש סדיסטית. קראו לה - "ריטה הייוורט",
כמו לשחקנית האמריקאית.
יום יום – יום יום - אותו "ריטואל": חקירות שהתחילו בצורה די שקטה –
חזרו לאותן שאלות שוב ושוב: שאלו על החברים שלו – על חלקם בפעולות
של המחתרת שהתקוממה נגד המשטר הצבאי. הגדירו אותם כ"טרוריסטים",
הם לא רק חילקו כרוזים ופרסמו את התנגדותם ברבים – גם תקפו תחנות
משטרה, מחנות צבא – הקימו מחסומים בדרכים.
זאת הייתה ממש "מלחמה מלוכלכת" .
הוא חשב – לפני שנעצר – ואם יקרה ויעצרו אותו – הוא יעמוד איתן ולא ימסור
כלום – הוא לעולם לא יגרום למעצרו של חבר. מה זאת אומרת?! הוא לא
בוגד – לעולם הוא לא ילשין!! שיקפצו לו!! הוא ישלוט על עצמו, יעשו
לו מה שיעשו!!

3.
החקירות שהחלו די במתינות התפתחו במהירות לאלימות יותר ויותר.
קללות, מכות, שבירת עצמות , מבול של מכות עם כל מה שבא ליד, חשמל.
כמה שבועות הוא עמד בהחלטתו - "לא לתת להם שום דבר".
"שלוט על עצמך חמור!" הייה אומר לעצמו.
ואז, צוות החוקרים השתנה.
נכנסו "לעבודה" אנשים אחרים שלא הפעילו אלימות וכוח ברוטאלי.
אנשים עם מבטים קרים. מקפיאי דם ממש. הם לא דיברו הרבה,
הפעילו "ציוד" אחר. אלוהים - איזה ציוד!!
מכות החשמל הפכו ל"מנה ראשונה" . ואז עברו ל"טיפול" בחלקים
העדינים של הגוף. מאד אהבו "לטפל" באברי המין ובפי הטבעת של
הנחקר.
ואז – גם "ריטה היוורט" התגלתה במומחיותה. זה קרה כשהם קיבלו
ידיעות מודיעיניות על חברתו אניטה. היא הוגדרה כ"חשודה" בפעילות
טרור .
הם רצו שהוא ימסור אותה .

והם עשו זאת בשלב שהוא כבר לגמרי לא היה בטוח כמה זמן ימשיך להיות גיבור ולא ידבר.
"ריטה היוורט" הייתה מומחית להפעלת מכשיר מיוחד . כינו אותו
"las bolitas" " הג'ולות" – שישה כדורים קטנים ממתכת מחוברים כשרשרת
ע"י חוט מתכתי. כאשר כל הכדורים היו בדרכי העיכול ... אז היו מחברים את
החוט לחשמל...
היה נדמה לו שעמוק בתוך גופו לוחות זכוכית מתפוצצות למיליוני רסיסים שמתפזרים לכל פינה שבתוך אבריו.
חלק מן העוברים עינוי זה מאבדים את שפיותם. חלק מתים תוך זמן קצר.
בשעות המעטות שבין חקירה לחקירה, הוא שכב זרוק על הרצפה המטונפת
של חדר המעצר. מבודד. חשוך.
מפחד שיבואו עוד פעם... כל רעש קטן בפרוזדורים היה הופך לרגעים של
פאניקה.
לאחר אין ספור חקירות כאלה הוא כבר לא שמע, הוא כבר לא הבין כלום.
מה זה משנה ... ? העיקר שיפסיקו כבר... אם היו שואלים אותו אם הוא
הניע לירח עם אופניים הוא הייה מודה... רק שיפסיקו...
הוא נישבר.
דיבר כל מה שהם רצו שידבר... חתם על כל מה שרצו שיחתום.

4.
כיצד הוא יצא חי ושפוי מהתופת הזה לא ידע ולא יידע.
רק קומץ קטן של צעירים כמוהו ניצלו.
לא כך חברתו אניטה, בת השש עשרה. היא מוגדרת היום כאחת מאלפי
ה "desaparecidos " ( "הנעלמים" ).
כיום הצירוף הזה- "אלפי הנעלמים", לא גורם לו זעזוע קשה כל כך.
איכשהו הצליח להגיע למין איזון שכזה. לא היה לו קל, אבל הצליח לקבור הרבה דברים עמוק, עמוק... כנראה איזה מנגנון הגנה נפשי שומר על שפיותנו.
מין שכחה סלקטיבית שכזאת.
פרט...פרט לדבר אחד... היא הייתה בסך הכול בת שש עשרה!!!
אם רק יכול הייה להחזיק מעמד עוד קצת...
אם רק לא הייה מאבד שליטה....

השופטת
מאת: פנחס קורן

1.
השופטת הקריאה – בקול מתכתי ובטון תקיף – את פסק דינה :
"...על פי סעיף 12 א' של חוק העונשים לעבירות אונס ומעשים של תקיפה
מינית – ובהתאם לסעיף 38 של אותו חוק – המתייחס למעשים אלו בנסיבות
מחמירות – במקרה הנידון : אונס ותקיפה של אדם הסובל מהפרעות נפשיות –
בית המשפט דן את הנאשם בני בן נחמיאס ל- 12 שנות מאסר.
"תם הדיון. בית המשפט !!!
ברגע הראשון עורך דינו של בני ניסה להגיב ולדבר.
השופטת שלחה לעברו מבט מקפיא, הוא שתק. כולם שתקו...
הנוכחים באולם – הסגור בפני הקהל הרחב– נשארו לשבת בלי נוע למספר שניות.
אין ספק שפסק הדין הפתיע את כולם בחומרתו.
טינה הביטה בעיניים של בני – במבטה הייה בליל של זעם, עצב ושמחה לאיד.
הוא השפיל מבט, אבל באותה עת קמץ את אגרופיו מעל דוכן הנאשמים עד ששני השוטרים
סימנו לו להתלוות אליהם – ביחד עזבו במהירות את האולם בדרכם לבית
המאסר.
בבית הקפה הסמוך ישבנו חנה ואני – ושחזרנו עם טינה את השתלשלות הדברים.
רצינו להרגיע אותה וגם לעזור לה להתגבר על הטראומה הקשה שחוותה מאז
המקרה ומאז שהגישה את תלונתה.

2.
באותו ערב קר וגשום ישבה טינה בשולחן פינתי, בבית קפה קטן שבחוף הנכים
בהרצלייה. היה זה אחד מן המקומות בהם היא נהגה לבוא פעם או פעמיים בשבוע
על מנת לעבוד על השירים שכתבה.
חמשת השירים האחרונים נראים לה דיי "בשלים" וטובים מספיק לספר
השירים שהיא מתכננת להוציא לאור.
מחר היא תראה אותם לחנה.

חנה היא המטפלת השיקומית שלה כבר זמן רב. חנה הצליחה לשחרר אותה,
לפני עשר שנים, ממחלקה "סגורה" – בה הייתה טינה מאושפזת בגלל מחלתה –
שהוגדרה אז כ"סכיזופרניה קשה". מאז, חנה משגיחה עליה, דואגת שטינה
תקפיד ותיקח את התרופות שהרופאים ציוו לה ונמצאת אתה בקשר קבוע.
מאז, טינה מנהלת אורח חיים פחות או יותר "נורמאליים".
טינה דפדפה במחברת עם הדפים המשובצים. חפשה את השיר - "עצים בשלכת".
היא חשבה שצריך לשנות קצת את ההתחלה, כאשר ראתה אותו עומד
לידה ומסתכל במחברת שלה...
כבן שלושים, לא גבוה, לא נמוך.
"היי", אמר,"מה עניינים ?" ראיתי אותך גם לפני שבוע כאן. את לבד ?
טינה כמעט הגיבה בכעס - מה הוא מסתכל בשירים שלי ? חוצפה !
חשבה, אבל התאפקה.
"כן ... אני רגילה לבוא לכאן ..." אמרה - תוך הסתכלות קצת יותר סקרנית
על הבחור - הוא ניראה די בסדר, לא רע בכלל...
"אז... איכפת לך אם אשב? נפטפט קצת ?...
טינה עשתה "חשבון” מהיר : "מה איכפת לי ? מה כבר יכול להיות ?
במקום עוד ערב ארוך לבדה כאן, או בחדר שלה - סתם להכיר מישהו.
הרבה חברים אין לה, היא לו כל כך מצליחה לפתח קשרים ....
"טוב - אני טינה...מה קוראים לך ? "
"אבי.. אבי בנימיני – נעים מאד", אמר והושיט לה יד בעודו מתיישב לידה.
לחצו ידיים.
"ומה אתה עושה כאן, אבי ? אין לך משהו אחר לעשות ? לא מצאת לך חתיכות בשטח ?"
בעודה אומרת זאת טינה כבר הצטערה – "מה אני תוקפת אותו !! איזו
דפוקה אני!! חשבה.
"עזבי, את לא מכירה אותי, אני לא כזה, כמו כל החארות האלה שמחפשים
כל הזמן פרחות. את נראית לי דווקא בחורה לעניין, מישהי שאפשר
לדבר איתה".
"תודה" – טינה החלה לשכנע את עצמה שהבחור "בסדר" ומזה
שמפטפטים קצת "אף אחד עוד לא מת"...
"מה את כותבת ? זה לא שיעורים... נכון? את לא ניראת תלמידה בית ספר ?"
"מה פתאום!! אני נראית לך תלמידת בית ספר ?" אמרה טינה בעודה צוחקת
ונרגעה סופית.
"אני כותבת... כותבת שירים... המחברת הזאת כולה שירים שלי..."
"וולא !! זה יפה !!! את בטח כותבת שירים יפים, אני גם כתבתי פעם שיר".
"באמת ? – מה אתה גם כתבת ספר שירים שלך?"
"איזה ספר ואיזה נעליים", צחק בני - "כתבתי שיר לקבוצת הפועל הרצלייה.
אני שרוף על הקבוצה. החברה עוד שרים את השיר שלי במשחקים. משהו..."
טינה נזהרה לא לצחוק, היא לא רצתה להעליב אותו. הוא מתחיל להיראות לה חמוד.
ישבו – לגמו כמה בקבוקי משקאות קלים – שתו ביחד בקבוק אחד של בירה
פטפטו, פטפטו... כך עברו שעתיים.
"מה השעה?" שאלה טינה.
בני הסתכל בשעון ואמר: "וולא – איך שהזמן עובר !! זה כמעט אחת עשרה".
בחוץ ירד גשם – נהייה יותר קר.
3.
"בואי – אני אקח אותך הביתה – ניקח מונית – אפוא את גרה ?...
יצאו מבית הקפה ותפסו – כעבור כמה דקות – מונית שעברה בשדרה.
כאשר הגיעו אל בית הדירות, בו גרה טינה – היא היססה קצת – אבל בסוף החליטה:
"אתה רוצה לעלות לכוס קפה ? שאלה
בני שילם את המונית וירד איתה. עלו לדירת חדר של טינה בקומה השלישית.
בניין ישן ללא מעלית. כשהגיעו לדירתה התנשפו מן המאמץ.
טינה הכינה במטבחון שתי כוסות קפה בוץ.
הוא התיישב על המיטה שלה.
טינה הביאה לו את כוס הקפה והתכוננה לשבת ליד השולחן – בשולחן היו מפוזרים
דפים – רובם שירים – לא רצתה שכוסות הקפה ישאירו סימנים על הדפים – התחילה
לאסוף אותם.
"בואי הנה, חמודה", אמר בני וסימן את המקום לידו במיטה,"בואי נשתה
כאן ביחד..."
טינה הרגישה שטון הדיבור שלו קצת השתנה...
לא הייתה בטוחה אבל... משהו בפנים .. נורות אדומות נדלקו בראשה.
"בוא נישב כאן ליד השולחן ונמשיך לפטפט – אמרה..."
"יאללה, יאללה! פטפטנו מספיק! בואי! אני רוצה להראת לך איזה שירים יפים
נכתוב עכשיו ביחד. בואי חמודה, בואי!!" אמר וצחק, מרוצה מאוד מן ה"הברקה" שלו.
טינה הרגישה אי נוחות הולכת וגוברת. לא לזה רצתה להגיע - לא עכשיו – עדיין לא!!
"תשמע בני ...הייה מאד נעים לדבר איתך...אתה באמת בחור נחמד...אבל אני לא
רוצה עדיין..."
"יאללה יאללה!! תפסיקי עם הדאווינים שלך! אני מכיר אתכן! את מתה לשכב איתי."
בואי כבר!"
טינה ניסתה לחזור לעצמה. לחשוב בהגיון מה לעשות. השעה הייתה מאוחרת. היא לא
יכולה עכשיו לטלפן לרופא שלה – גם לא לחנה.
פתאום ראתה שבני קם, שולף מכיסו סכין קפיצי, פותח אותו – מתקרב אליה ומנופף
את הסכין ליד עיניה
טינה ראתה את ברק להב הסכין השלוף .. נכנסה לפאניקה..
הוא סובב את הסכין מול עיניה - "או שאת מתנהגת כילדה טובה, או ש..."
"תורידי מהר את הבגדים שלך, או שאני חותך אותך יחד עם הבגדים!!
" "זוזי מהר למיטה. אני אעשה לך טוב, חמודה, את תיראי איזו שירים נכתוב..."

4.
לאחר שהוא עזב את הדירה טינה הרגישה מושפלת- פגועה עמוק בנישמתה.
היא קראה על מיקרים כאלה בעיתון, גם ראתה בטלוויזיה תכניות על מקרי אונס.
ידעה גם על המסלול הקשה שעוברות בו הקורבנות בחקירה – על השאלות של עורכי
הדין והמשטרה.
"האם היא לא האשמה, בעצם? אולי היא עודדה אותו? מה היא עשתה בבית הקפה
הזה בלילה? לבדה?
כל הלילה הארוך הזה לא הצליחה לעצום עין. "עוד פעם פישלתי", חשבה.
"איזו מטומטמת דפוקה בשכל אני! במקום לשבת בבית בשקט, לקחת את הכדורים
שלי ולא להסתובב כמו.. אני יודעת מה, בבתי קפה."
"אבל...למה לא מגיע גם לי לצאת קצת.. לפגוש אנשים.. להכיר בחורים..
בגלל שאני קצת חולה כבר אסור לי.. לחיות קצת?..."
היא נזכרה שכתבה, לא מזמן, שיר על ילדה שנאנסה. בשיר הילדה אומרת:
"קוראים לזה- 'לעשות אהבה', אבל במעשה ברוטאלי כזה אין זכר לאהבה."
היא לא גמרה את השיר כי חשבה שהמשפט הזה הוא "קלישאה" ועכשיו זה
מה שקרה לה, אנסו אותה!
כמה קשה לפעמים להתאמת עם האמת .. אוי אלוהים.. כמה קשה!
אותו בוקר טינה דיווחה על האונס לחנה. היא הייתה בטוחה שחנה
תדע מה לעשות. עליה היא סומכת....