חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
שארית ועוד סיפורים | מאת מיכל אילן
(מרצה - חיים לפיד)

בפאתי העיר העגומה, בין מדרכות מקומטות, בתוך בניין ישן , יושבת נירה מול המראה, דמותה משתקפת לאור ניאון חצוף המדגיש את פגמי הנשיות המבוגרת. היא עלתה ובאה מתוך ימים של שקיעה, של חיים השרויים במחלוקת. היא מסתכלת בחזה שהיה פעם כרטיס הביקור שלה, נוגעת בו, מרגישה את הרכות האימהית שנסוכה בו, נוגעת בפטמות המזדקרות מן הצמרמורת שאחזה בה, חוצה את הבטן הנעימה והקטיפתית, יורדת לסבך השערות הבהירות המסתירות את התאווה המוצנעת המונחת בין ירכיה המתקמטות כמו המדרכה שלצידי הבית.
רוגע מר חודר לנימי הדם ומשתלט על גופה. לרגע היא נמצאת ופועמת. המיטה הזוגית שמאחור מבולגנת מלילה חסר מנוחה בין גלי זיעה שתקפו אותה וחלומות זוועה שפקדו אותה. מישקה החתול מחכה לה בפינה, הוא מצטרף אליה כל בוקר למסלול הקבוע והבטוח. כל שיבוש בסדר הדברים מוציא ממנו קולות של תלונה המחזירים את נירה אל הרצף המוכר.

דב יושב לו צפון במשרד. שקוע בשלולית המועקה שהצטברה בשבוע האחרון. הוא לא מצליח להרים את עצמו ולנוע לכוון הבית, לעמוד על רגליו ולצעוד לכוון הרחוב שנמצא בצידו השני של הכרך המזדקן. נירה בטח מכינה את ארוחת הערב, מנסה לייצר נורמאליות, הוא חושב לעצמו.
הוא יורד במעלית, נכנס למכונית ,מדליק את הרדיו ,מתענג לרגע על צלילי בילי הולידיי בערוץ 88.
דב מחנה בחנייה של הבניין, עולה לאיטו במדרגות מתארגן לקראת הכניסה לבית. הריח המוכר שבדירה מחזיר אותו לימים אחרים, לשבריר שנייה הוא נרגע, אך מייד מיד חוזר הסיוט הידוע - המפגש עם נירה. הם מחליפים מבט, הוא פונה לאמבטיה, מסיר את הבגדים ושוטף עצמו כדי להמשיך ולהיות. נירה, עם דמעות בעיניים, עורכת את שולחן, מדליקה נר ושמה אותו במרכז השולחן שיפיץ קצת אור באווירת הנכאים.

דב מתיישב מולה, קול נמוך ושקט מבקיע מגרונו- מה החגיגיות שנפלה עליך פתאום? נירה יורה חיצים ואומרת: "לעולם אל תדרוס אותי שוב." הכול תקוע ביניהם כמו פקק שאי אפשר לחלץ אותו מן הבקבוק החנוק. ואם תנסה בכוח, מיד הוא מתחיל להתפורר.
האור שמפיץ הנר לא משווה לנירה, בעיניו של דב, יופי כלשהו. הדבר היחיד שהיא מעוררת בו זה בחילה וכעס. נירה מעבירה לו את הלחם. שמחת החיים שהייתה שם אבדה, החוט שקשר אותם זה לזה נפרם מזמן ומתוך השאריות הם חנקו את הקשר לדעת. הוא דרס את התשוקה שלה בביקורת המרה שמתח על כל צעד מצעדיה, על עצם קיומה כאישה. היא, בפסיביות שלה, נמוגה לתוך החומר המוכר שבלעה מילדות.

היה זה יום גורלי בו החליטה לערבב מחדש את הידוע והמוכר עם תמהיל חדש של תעוזה. דב עדיין לא ידע שההווה עומד להסתיים והמחר ייפתח למחזה חדש.
מאיה
מאיה היא אחותי מאבא בלבד, אבל תמיד חשבתי אותה לאחותי הנערצת לכל דבר.
יש לה הכול, לאיה - בעל מדהים, ילדים מוצלחים, דירה מלאת יופי בלב תל אביב.
אבל הצורך שלה, ההשתוקקות שלה, נותרים בלתי נדלים , נתונים לחסר קדמוני, לילדות אומללה. שם היא נשאבת לתוכו של בור חשוך ללא תחתית. כדי לשרוד היא מייפה אותו, שוזרת סביבו סיפורים מרתקים, אך הוא עדיין נשאר בור ללא תחתית, לובש צורה של דרמות מרתקות, שמלות תפורות מלמלה, המשווים לו אצילות וייחוס ועדיין נשאר - בור ללא תחתית, תמיד שם, חוצץ בינה לבין בעלה, לבין הילדים, נצמד לכול חוויה.
אני, אחותה הקטנה, יושבת מולה. שתינו מתבוננות בפניו של אבא. פנים לבנות ורזות, גופו שכוב במיטה שדומה בכול לשאר המיטות בבית החולים. רק העיניים ניבטות בנו, מלאות הבעה, עצובות, מרכזות בתוכן את כול מי שהו. לא רוצות להעיק, מלטפות, מתעמקות.
בקמטים שלצידן מקופלות מסקנות אחרונות, מתומצתות ומזוככות. הייתי רוצה לטמון אותן בתוך שקית קטנה , עמידה, כזאת שלא מתפוררת ולתפור אותה בחוט עדין לרקמות גופי.

מסביבנו מיטות ברזל עטופות בסדינים לבנים. מתוכן מציצים אלינו פנים מיוסרות ,
שמיכות הצמר שמכסות את החולי יוצרות אחידות מדומה. ביניהן מסתובבות אחיות, בודקות, טורחות ועושות ומעבירות תחושה שיש מישהו ששולט בעניינים הנזילים כל כך.
ריח של סבון בסיסי, לא מעובד, עומד במקום.
אנחנו יודעות שאלו שעות אחרונות לנוכחות הזו של שלושתנו כאן ביחד.
המילים מטיילות להן בתוך המוח, אינן משתחררות למציאות בינינו.
החוץ מחשיך ואורות הניאון הופכים לזרקורים קרים.
אחד החולים נאנח בקול. אנחנו קמות, מנשקות את אבא ופונות למסדרון לכיוון המעלית.
עדיין לא נאמר דבר. אנחנו יורדות בשקט לקומת הכניסה, צועדות, זו לצד זו, למכונית הפיג'ו הירוקה שלי. אני פותחת את דלת המכונית, חווה ומרגישה כל אחת מתנועותיי.

מדליקה את הרדיו שיחריש את השקט. איה מתיישבת לצידי ואומרת לי בחצי קול:
"אולי תדברי עם אבא שיספיק לחתום על צוואה שתחלק את הדירה בין שתינו , כך שאת החלק של אמא שלך תירשי את ואת החלק שלו אירש רק אני."
המילים חודרות אותי , מפילות את החומות שבניתי, משאירות אותי ריקה. כול מה שהיה עד עכשיו בינינו נילקח ממני.
עומס יתר
ארון הבגדים נשאר פתוח. כל דבר שהוצאתי והנחתי בתוך השק, החזיר איתו רגע של חוויה, קטנה ככול שתהיה, המצטרפת לערמה של חיים שלמים.
פתחתי את המגירה בצד השמאלי למטה שממנה בצבצו החזיות הענקיות שלה. התמונה של אבא שלי, עוזר לה לשרוך אותה מאחור, העלתה בי חיוך.
ככול שחלפו השנים הלך החזה שלה והתעצם, בעיקר לנוכח הגוף הנשי השברירי שעליו נישען. כיף גדול היה להניח את הראש בין השדיים שלה ולבקש ממנה שתלטף לי את השיער.

את החזיות המיוחדות הזמינה בחנות של חסיה , במעלה רחוב טשרניחובסקי. על השלט היה כתוב: "חזיות למידות גדולות". את תמצית הרוך הנשי ששכן בתוך חזיית הענק פרשתי אני כחולשה. עכשיו, כשאני נוגעת בה, מתרפקת ומבינה אחרת את מה שהייתה אז, מציפים אותי רגשי אשמה על כל הפעמים שבעטתי ברכות הזו שהביאה איתה. מתחשק לי לאמץ אותה אלי.
החלל שחסר את הדמויות שלהם נעות בתוכו, סגר עלי. התיישבתי על המיטה, שמתי את הראש על הכר הגדול שהביאה איתה מרוסיה, מריח עדיין מריח גופה. עוד מעט גם הוא יתנדף לו.

התרוממתי וחזרתי לארון הבגדים, מוציאה את הז'קט שלו, זה שבכיס שלו היה מטמין כרטיסי פיס רבים כדי שיצילו אותו מהחסר שמילא אותו. לבשתי אותו, הסתכלתי במראה, מתכסה בטוב הלב שלו ובהגנה שנתן לי מהאויבים שיצרתי לעצמי. מתוך הכיס הוצאתי ממחטה מכותנה לבנה ושמתי אותה אצלי בתיק.
השק הלך והתמלא בבגדים ואביזרים, מותיר אחריו ארון מתרוקן. גררתי אותו במדרגות והנחתי אותו במדרכה הצמודה לבנין. נעמדתי במרחק, מביטה בכאב באנשים המחטטים בו, גוזלים ממני, בידיים המטונפות שלהם, את שארית הזיכרונות, עד שלא נותר כמעט דבר. והכול בשל החלטה שאני קיבלתי, לשחרר, להניח להם ללכת.
אישה מוזנחת למראה ניגשה לשק והוציאה ממנו את הז'קט השחור שלה, זה עם הכפתורים הגדולים. רצתי, נעמדתי מולה וביקשתי שתתן לי אותו, מנסה להסביר לה שזה בעצם שלי. היא הסתכלה בי, לא מבינה ולא מאמינה. חטפתי מידיה את הז'קט, לבשתי אותו והלכתי הביתה שמחה על שהצלחתי להציל אותו.
כבר שנים הוא נמצא אצלי בארון, חסין ומוגן מפני התקפי זריקות הבגדים שאני מואסת בהם שפוקדים אותי מדי פעם. מדי פעם לובשת אותו הבת שלי, אני מסתכלת, לא מבינה איך הצליח הז'קט השחור, הקטן הזה, להכיל בתוכו את החזה הגדול של אמא שלי.