חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
המאבק / סיפורו העצוב של אנטון | מאת עינה ענבל
(מרצה - חיים לפיד)

לא גדלתי בגבולות העיר הזאת. היגרתי אליה , כמו כל השאר.
גדלתי בעיר טובה ממנה. עיר שנוסקים בה כמו כוכב מנצנץ, ואז עוזבים מבלי שוב.
היגרתי לכאן ביום חם של סוף יולי,במכונית חדשה, ששאלתי מאבא שלי.דבר לא ציין את כניסתי בגבולותיה , מלבד אוושת המזגן הרפה. הנחיתה היתה רכה וחרישית, כמו נחיתה של סנונית על גבי דיונות חול חמימות.
הכל כאן נעים, יפה ועליז. מושגים כגון מוות, זקנה, זיכרון ,כיעור ועצב, ממוסגרים במסגרות פליז, או מטויחים ביסודיות בטיח בהיר, וזוכים בדוקטרינת יופי משל עצמם. בכל צורה אחרת אין להם זכות קיום בעיר הזאת.
אי הנוחות הינה הרגש האפל ביותר שניתן להעלות על הדעת .
אינני יודעת מה הביא אותי לכאן, אבל אני כאן, עם כל היתר.

כולנו מרחפים במרחב האורבאני, כמו פתותי שלג בפעמון זכוכית. כשמנערים חזק ועוקבים אחר סילון הפתותים העצל, ניתן לראות את כולם נוחתים בדיוק על אותן מרצפות בטון מטונפות בקצה אותם שבילי אספלט מוכתמים בפירות הפיקוס, באותם בתי הקפה הקטנים , ובאותם הבארים האפלים .כאילו נותרו מאז ומתמיד נטועים במקומם.
אך בניגוד לתמונה הדוממת המתקבלת כך, מתחת לפני השטח מתרחש מאבק . מאבק חורמה, לרוב לא מודע, מאבק שההכרה בו עשויה לעורר רגשות זלזול יותר מאהדה, ובכל זאת, מאבק, .המאבק להיוותר במקום.

אפשר לדמות את העניין לאותו מאבק שנאבק אדם בגלי הים, כאשר הוא מנסה להציל עצמו מטביעה במצולות. ידיו פרושות מלוא אמתן, והוא חובט בהן בפני המים. מתחת לפני המים רגליו מדוושות בעוצמה. כל זאת על מנת לאפשר לראשו להיוותר במקומו, באוויר הפתוח, מעל לקו הדק של קרום המים המליחים. משמעות הכרעת המאבק במקרה הזה היא פשוטה - להישאר בחיים, או למות.
מרחוק, יראה האדם כנקודה שחורה, שלווה בלב הים.

בדיוק באותו אופן, נסתר מהעין אופיו הדרמטי של הנאבק להיוותר במקום על גבי היבשה.
הנאבק אינו חש את להב המוות בבסיס צווארו. החיים עדיין לצידו, חונקים אותו מכל עבריו, נוחים מאי פעם.
"הרחבת תחום המאבק", זוהי כותרת של ספר שכתב מישל וולבאק. על גבי הכריכה תמונה בשחור ולבן של אדם מעשן עם שקית קניות ביד, שצדה את עיני בחנות הספרים בקניון. בעמוד 16 כתוב: "היזכר, פעם נוספת בכניסתך לתחום המאבק. אני מבקש ממך לחזור לאותו הרגע בדיוק. זה היה מזמן, נכון? היזכר, המים היו קרים".

נזכרתי .זה היה בגיל שמונה, כשניסיתי לפתוח צנצנת ריבה בפעם הראשונה בחיי. הייתי לראשונה לבדי בבית, ללא השגחה. החרדה הקלה שבנטישה עוררה בי אי נוחות .אי הנוחות שידרה לגוף מצוקה שתורגמה במוח לתשוקה עזה לסוכר.צנצנת הריבה שמצאתי בארון, היתה הדבר הכי קרוב לממתק, אבל לא הצלחתי לפתוח אותה. אמרתי לעצמי: "מה היה אם היית בשואה וזה כל מה שהיה לך לאכול, פתחי אותה כאילו חייך תלויים בכך". זה עבד. מכסה הצנצנת נכנע ונפתח בצליל התפוקקות .
זה הזיכרון שליווה את מחשבותיי כשרכשתי את הספר של מישל וולבאק, ויחד עם אותו זיכרון, הופיעה מחשבה חדשה, כזאת שלא עלתה על דעתי מעולם, אודות גורלי אילולא הצלחתי לפתוח את מכסה צנצנת הריבה באותו אחר הצהריים רחוק. כלומר, האם היתה לפעולה זו משמעות מעבר להתענגות על טעמה המתוק של הריבה...

אז עלתה בראשי ההכרה, שהדרך הטובה ביותר ואולי היחידה, לצלוח את שארית חיי, היא להיאבק את פעולות היום הפשוטות ביותר. להיאבק במודע ובמלוא הכוונה. כאילו בקצה כל רכיסת כפתור, או בחירת עגבנייה מדוכני הירקות בשוק, משתקפת אלי בבואתה של תהום.
ההבנה היתה מסחררת בעוצמתה. גלגלתי אותה מעט על קצה הלשון, מתענגת על טעמה המריר כמו על גלולת ציאניד. אחריה, ידעתי, דבר לא יוותר עוד במקומו.
ההבנה הזו הייתה משהו מסעיר להיאחז בו, ואף מעבר לכך, היא הייתה תקווה לחיים אחרים. חיים בעלי משמעות.
צעדתי בחזרה לביתי בחושים דרוכים כשל חיית בר במצוד אחר טרף.

רכסתי את מעילי, בחוץ ירד גשם. דמיינתי את מהלך חיי משורטט בכתב סתרים בכל פינות הרחוב. בכל טיפה שקופה נצצו חיי ומותי באור יקרות.
הרוח ניסתה לשאוב את בד המטרייה השחורה שלי כלפי השמיים. פעמיים היא הדפה את דפנותיה למצב מהופך. נאבקתי בבד המקומט, הכפות בצלעות הברזל השבריריות, בכל כוחי. אימצתי היטב את שרירי המאבק, הייתי מוכנה לסמן את ניצחוני הראשון במערכה נגד הרוח.
מנעול הדלת לדירה היה השני להיכנע .

נשכבתי במיטה ולא עניתי לאף שיחת טלפון. הניסיון היה מתיש, נרדמתי כמעט מייד. נאבקתי בשנתי בחלומות אודות דם ורכבות.
במשך כל אותו השבוע לבשתי אך ורק את תחתוני המזל שהורישה לי סבתי. התאמנתי לפחות פעם ביום בפתיחת צנצנות בעלות מכסה סרבן. חיי השתרבבו מעל לתהום וקמו לתחייה עשרות פעמים בכל יום מימות השבוע.
בסופו של שבוע מתיש, שפסגת הישגיו היתה פתיחתה של צנצנת אפרסקים כבושים, שוטטתי בשדרה בחברת בן הדוד שלי ובת זוגו, טרישה.
סיפור היכרותם פנטסטי במידה שיכולה לפרנס רומן אהבה ממושך ומעורר השראה. טרישה היא מוזיקאית צעירה מסינגפור, ובן דודי הכיר אותה דרך אתר אינטרנט של אגודת גוסטאב מאהלר הבינלאומית. הם חצו אלפי מילין באוויר תמורת פגישות חטופות, מתובלות בצלילי הסימפוניה השישית .לבסוף ארזה את המעט שהיה לה והצטרפה אליו כאן לחיים משותפים. באותו בוקר נראו לי שניהם כמו זוג צבים תשושים שנצטלב גורלם באכזריות, באותו אקווריום מרופד בעלים נבולים.
מדהים באיזו קלות מתבוססים המאורעות המסעירים ביותר בגוון התפל של חיינו.

השדרה היתה, כרגיל, מרהיבה ומלאה אנשים. על ספסל ישב גבר מחוסר בית. הוא נראה שיכור ועייף במידה המאפשרת לו ניתוק סביר מן ההמולה האנושית סביבו. בידו אחז חולצת כותנה בצבע תכלת, שניקיונה בלט על רקע עור פניו המוכתם, ושאף מריחה אל קירבו. יתכן שריחה הנקי שימש לו כתזכורת לימים בהם היה כאחד האדם, נקי ,לבוש היטב ובעל תכלית, לפחות למראית עין. הבטתי בו ארוכות. עבורי, אותו גבר, היווה תזכורת חיה להיכן עלולים החיים להוביל כאשר חוצים את נקודת האל חזור ומובסים במאבק להישאר מעל לקו המים.

"מעניין", הרהרתי בקול רם, "מעניין מה היה האירוע בחיים של האיש הזה שהובילו אותו לשקוע לתחתית ?"
טרישה ובן דודי הפנו אלי מבט דומה דמיון רב, כזה שמסגלים לעצמם זוגות שחיים במשותף
"למה את מתכוונת אירוע ? אני לא חושבת שזה אירוע בודד, זה תהליך. אדם לא קם פתאום בבוקר ומוצא את עצמו ברחוב. דברים לא קוראים סתם, יש להם סיבה," אמרה טרישה.

שרירי המאבק של טרישה היו מתוחזקים היטב. אישה החוצה מחצית כדור הארץ אחר אהבה, חייבת להיות אמונה על פעולות המאבק. חשבתי שאם אמשיך לנסות, אצליח לדגדג את תודעתה הכמוסה.
המשכתי, אם כן," תגידי, את לא חושבת שמהלך שגוי אחד בחיים יכול להשחית ..."
"שטויות," קטע בן הדוד, הוא הביא את הדיון לסיום באומרו: "זה בטח איזה רוסי שיכור ומסומם".
"כן, זה בטח איזה רוסי", אמרתי "אתה צודק".
המשכנו ללכת בשדרה . שמש בהירה של סוף האביב דגדגה את צמרות עצי הפיקוס שהטילו דגיגים שחורים מפרפרים על עור ידינו החשוף . הבטתי אחורה והאיש השיכור נראה מרחוק כנקודה שחורה ודוממת. טרישה כרכה, כדרך האוהבים, את זרועה הלבנה סביב גופו הצנום של בן דודי ושאלה אותי אם הכנתי את כופתאות בצק האורז השקוף, לפי המתכון שהקריאה לי בטלפון, בשיחה טרנסאטלנטית. שיקרתי שכן. היא נראתה כמעט מאושרת.
עיניה המלוכסנות צומצמו באור השמש לכדי חרכים דקים השזורים בפניה כחוטי דיג. נדמה שהחרכים עוצרים כסכר עוצמות של רגש ותשוקה, המאיימות להתפרץ מבעד לעורה הצהבהב כדף שעווה .

אם הייתה ניתנה לטרישה הזדמנות הוגנת לבטא בבהירות את סיפורו של השיכור על הספסל, וודאי היו שכלה הישר, נטייתה לרגשנות, בצירוף אמונה גדולה בכוחה של מערכת חוקים קפדנית, שהולידו את משיכתה החזקה למוזיקה, מורים לה לטוות סינופסיס לאופרטה בעלת ליברטו קליל וקצבי, בכל שפה, מלבד השפה המלאית, שפה פרקטית, בה לא קיים תרגום מדויק למילה רומנטיקה, כפי שבשפה הרוסית לא ידוע על מילה מדויקת עבור המונח פרטיות.
לאופרטה היתה קוראת בשם הרומנטי: "האכזריות שבקיום בצל חיים נטולי קסם", והיא הייתה מורכבת משלוש מערכות ופרולוג.
במערכה הראשונה היא היתה מפגישה גבר עם אישה ונותנת להם להתלקח בשלהבות אהבה בלתי הגיונית.
במערכה השנייה הייתה כופה עליהם פרידה אכזרית, כסוף דרכן של אהבות בלתי הגיוניות.
במערכה השלישית היתה נוטלת את רצונו של הגיבור לתפקד כאדם חי. מכאן והלאה נטווה תהליך ההתדרדרות בקלות אף בראשם של צרי הדעת ונטולי הדמיון ביותר. אפשר היה לסמוך עליה שתמצא את רצף התווים המתאים כרקע מוזיקלי למותו.

את הפרולוג וקטעי המעבר הייתה מנצלת טרישה,לרטוריקה אודות עוצמת רגשות שמעבר למידה אותה מסוגל אדם לרתום לשימוש סביר בחייו ומידת הנזק שהם עלולים להסב לו.
כל זאת, כמובן, על רקע תפאורה מרהיבה חלל מונומנטאלי כלשהו, המאפשר פרספקטיבה ויזואלית ראויה למכלול ההתרחשויות.
בן דודי מעולם לא ידע לבטא עצמו היטב, גם אם היו לו דעות מאוד מוצקות לגבי החיים. "אדם הוא מי שהוא ומה שנועד להיות", זה מקסימום ההסבר שניתן היה לסחוט ממנו לו היו דוחקים אותו לפינה, לגבי גורלו של השיכור על הספסל. וזה, במקרה הטוב. אני מנסה בכל כוחי לעזור לו לבטא את מחשבותיו המודחקות אודות האיש מחוסר הבית על הספסל

בקצה השדרה , במרכזה של רצועת דשא רחבה, נטוע עץ בודד. לא ברור מדוע הוא נטוע שם, לבדו. ובכל אופן, עצם קיומו כחריג במרכז השדרה, מגדיר טוב יותר את תפקידה של חומת העצים הנטועים בשוליים. זהו הקורבן שמקריב עץ בודד אחד לטובת חלל השדרה, ולמען הסדר הטוב בעולם. הוא מקיים את מה שהטבע והציביליזציה ייעדו עבורו, בדיוק כפי שהחרציות מקיימות את ייעודן לגדול פרא בשדות, בעוד השושנים נקטמות ברבבות להרכבת זרי נוי, ובאותו אופן אכזרי בו ייעודם היחידי של גפרורי עץ הוא להתכלות באש, ובאגף השמור בכלא המחוזי בלואיזיאנה יושבים בעיקר גברים צבעוניים.
אדם הוא מה שהוא וזה כל מה שהוא מסוגל להיות. הוא מגלם את התפקיד שהועידו לו החיים בצורה הטובה ביותר , ובעצם בצורה היחידה לה הוא מסוגל.
בן דודי ידע את מקומו היטב, ולכן היה מודע למקומו של כל אחד ואחר סביבו. אמונה זו עזרה לו לנווט את חייו. זהו צורך אנושי.
אני, כמובן, הכרתי את סיפורו העצוב של השיכור על הספסל , על פרטיו.

זהו סיפור חייו של אנטון, כפי שהתרחש במציאות
היה היה ילד, שמו היה אנטון.
"לא קרה כלום", אמרה האישה לאנטון . אנטון היה בן שלוש, וכוס המיץ שהגישה לו האישה נשפכה על שטיח חדר המגורים. האישה היתה אימו והוא לא היה צעיר מכדי להרגיש שמכל שלושת ילדיה, הוא האהוב עליה ביותר.
זאת היתה הפעם הראשונה . אחריה היו עוד הרבה פעמים.
הוא היה חוזר מבית הספר וחולצתו התכולה, שהיתה רעננה ומגוהצת בבוקר , קרועה או מוכתמת בבוץ. "לא קרה כלום", היא היתה אומרת, ומיד משילה את החולצה מעליו. "שב לאכול". הוא גזם את גדילי וילונות חדר השינה של הוריו. אימו טאטאה מייד את סיבי השנהב הגזורים ואמרה " נו, ככה הרבה יותר יפה" . הוא קרן.
במקרה שאחיו, או אחותו היו חוזרים חבולים, מלוכלכים, או עם גיליון ציונים גרוע, היתה נאנחת ושולחת בהם מבט תוכחה.
לא היתה להעדפתה אותו על פני אחיו, כל סיבה נראית לעין. הוא עורר באימו הצעירה רגשות חזקים במיוחד, באותו אופן בלתי מוסבר, שבו פועלות בלוטות הטעם בפה.

אבל בואו נחזור בבקשה לאנטון הקטן, בן השלוש. הוא שוכב על בטנו ומשחק בחיילי פלסטיק. הוא מאושר ותאב חיים. הוא מציב שני חיילי פלסטיק זה מול זה וצופה בהם נאבקים. בד בבד מתחילה להירקם בתודעתו הבנה דקה בדבר אלמנט המאבק שקיים בחיים. חייל הפלסטיק הכחול שבידו הימנית יורה למוות בחייל הפלסטיק הירוק שבידו השמאלית. הוא משליך אותו הצידה ותוך כדי כך הופך את כוס המיץ על השטיח. הוא נדרך ומביט באישה שבמטבח במבט נסער.
"לא נורא, לא קרה כלום. אל תזוז, תיכף אמא תנקה הכל". היא מחייכת אליו. הוא נרפה. הריגוש שבמאבק, החרדה הקלה ותחושת אי הנוחות שחווה במהלך שניות ספורות מתפוגגות . הוא בן שלוש והוא חותך דרך החיים כמו דרך גוש חמאה רכה.
זאת היתה הפעם הראשונה . אחריה היו עוד הרבה פעמים. אבל סמיכות הכרעת המאבק של חייל הפלסטיק הכחול על חייו, והרכות שהיתה מנת חלקו לאחר שהפך את כוס המיץ על השטיח, יצרו תמהיל רעלני ,בעל עוצמה בל תתואר. הקו הדק בראשו הקושר בין תודעת אלמנט המאבק ובין כובד חשיבות הכרעתו, ניתק.
חייו הוכרעו מנקודה זו לנצח. הוא בן שלוש שנים בלבד.
לא קרו לו דברים מוזרים, נוראיים, או יוצאי דופן. הוא פשוט איבד את יכולת הפעלת מנגנון המאבק. בכל פעם שנאלץ להתאמץ, בכל פעם שהקליפה הלימבית של מוחו זיהתה סכנת מוות
,,הופיעו מולו במחשבותיו, עיניה הרכות והמפייסות של אימו הצעירה, ריח כביסה נקייה וריח תרכיז הפטל המתקתק .הוא היה מתמכר ושוקע למצולות בנעימות ומסירות אין קץ.

הוא הפסיק להיאבק על הדברים חסרי החשיבות באותו אופן בו הפסיק להיאבק על הדברים בעלי המשמעות בחייו.
הוא עתיד להפסיד במאבק למציאת כפתור חולצתו שאבד, באותו אופן בו הוא עתיד להפסיד במאבק לשמור על מקום עבודתו, או על האישה אותה אהב. הוא עתיד להיות מותש בקלות, על ידי אי הנוחות שמוקדה בכאב שריריו הרופסים. הוא יאמר לעצמו בכל פעם - לא נורא, לא קרה כלום. אחרי מותה של אימו האהובה תיפרם בקלות קרבתם של כל יתר האנשים היקרים לו. הוא יבזבז בפיזור נפש את חסכונותיו המועטים וימשיך לצנוח. התהליך הוא בלתי נמנע.. הוא נותר במקומו ללא ניע. הוא המשיך לשקוע. שרירי ההתנגדות שלו היו מנוונים זה מכבר. הוא היה מודע היטב למצולות, הוא הצטער על כך, אבל זה לא היה מספיק.
זהו סיפורו העצוב של אנטון.