חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
תמונה ללא מסגרת | מאת רותי אנשל
(מרצה – ציפי שחרור)

קולות הקרקושים של עדן המחטטת בחדווה במגירת זכרונותי ב -"דברים שאני הכי אוהבת" - הפרו במעט את השקט שהביא עמו הערב, אך מאידך - תרמו מתיקות לטעמו של האוויר שנשמתי בעונג
די בנוכחותה של המתוקה הזאת כדי לנסוך בי שמחה ושלווה, כאילו טבל גופי פנים וחוץ באמבט שמגעו וריחו נרקחו בידי אמן.
לפתע, בעודה אוחזת בין אצבעותיה השמנמנות ארנק זהב קטן פעור פה והיא מגלה את תכולתו – פסקו הרחשושים, גבה הזדקף מעם המגרה ועיני הקטיפה החומות שלה ננעצו בי וליטפו אותי אגב כך. בשחוק על שפתיה, כשקולה מצליח מיד ללטף ולשובב את אויר החדר והוויתה מתפנקת כולה אל תוך המילים - אמרה בסקרנות מהולה בביטול קל : "סבתה, מה פתאום שמרת שם אגוז.....?
* *

אני עדיין שומעת בברור את נקישות צעדי השמחה שלי באותו ערב על מדרכות ניו יורק, עליזה מדי מכדי לסבול מהקור החודר מבעד למעילי ולשמלתי הדקיקה שמתחת. אלה, כמובן, נבחרו על ידי בשל יופים - תוך התעלמות מוחלטת מאי התאמתם למזג האויר הקר. מתנשפת מעט, שבויה בעליצותי , מיהרתי בשקיקה להגיע בית ידידי שערכו לכבודי מסיבה ליום הולדתי ה-21.
משהגעתי , נאספתי אל תוך חיוכים עליזים, אל המון ברכות, אל עשרות בלונים ששייטו ברכות בחלל החדר, תורמים מעליזותם ומצבעם לחגיגה. בעודי טובעת בתוך המון ידים מחבקות , צדה עיני את חלום חיי מזה שנים רבות – חי!, נושם!, ומחייך... מולאטי בצבע אדמת חמרה, עם עיני פנתר ירוקות. ואני, חסרת הדאגות, נטולת הדעת, ושבוית החלומות - נמסתי אל צחור חיוכו, טבעתי בירוק עיניו, ונבלעתי במתיקותו של החלום.
כשלוש שעות אחרי שפגשתי בו , הוטחתי אל רצפת המציאות מתבוננת בהבדל שבין החלום בחלום לבין החלום במציאות. האחרון ,שהכיל גם אופי ,היה הרבה פחות יפה מכסותו.

היה זה הרבה אחרי חצות כשהגענו לחדרו. כבר בכניסה לבית הוממתי מעצמת העליבות שקפאה ונתקבעה בקירות הסדוקים המתקלפים, ומגסותו של ריח הטחב החריף. העצימה את העליבות תפזורת הניירות, הבגדים, התמונות, והחפצים שהיו זרוקים כלאחר יד על הרצפה המזוהמת. לא העוני המם אותי, הכרתי אותו כסטודנטית עניה בארץ זרה לי. "גם לחדרי קירות מתקלפים וסדוקים" , חשבתי כמעט בקול, "אבל קירותי שלי" – שקושטו וצחקו – "סחפו בעליזותם גם את הסדקים הזקנים עד שנראו ככפיות חסרות שניים". נבהלתי שם מתחושת הכניעה, מהעדרו של נסיון להיטיב, ממציאות חסרת חלום, וחסרת תקווה . עדיין ניסיתי בכח להדוף ממני את תחושת העליבות שדיכדוכה חנק אותי . וכך בעודנו ישובים על ספה עצובה מזקנה, מתבוננים בצילומיו עליהם סיפר לי עוד קודם , החלה לפתע לזוע ערימת כביסה שגדשה את הכורסא שבורת הזרוע שעמדה בפינת החדר, ורגע לאחר מכן , בכיו של תינוק בקע ממנה.
קפצתי בבהלה, והוא – בבעתה ,"לא ידעתי שהם חזרו" אמר, ובעודו מחייך חיוך נטול שמחה , תלש את התינוקת הבוכה מעריסתה המאולתרת, אחז בה מתחת לזרוע אחת כאילו היתה חפץ מיועד לזריקה ופנה אל עברו של חדר נוסף. הצעקות שפרצו שם, עוררו אותי מיד. הקללות שהשמיע חלום חיי רסקו את החלום, הבוז שנשמע מקולה של אשתו כאב בגופי, ובכיה של התינוקת העצים אותו. דקות ארוכות חלפו ואיש לא התפנה להסותה, אך ברגע ששמעתי אותו מנסה להשקיט גם אותה בקללה , היה זה עבורי רגע הפקחון. כל שידעתי הוא שעלי לנוס על נפשי, מהר ועכשיו! חתיכת השפיות שהבזיקה בתוכי , אספה את מעילי ותיקי ופלטה אותי בכח מביתו. כשרגלי כמעט מכשילות את עצמן , דילגתי במרוצה על שמונה המדרגות המעופשות שהפרידו בין דירתו למדרכת הרחוב. בעודי נחנקת ומשתעלת מריחו הדוחה והחמוץ כריח הזבל של שאריות השטיח האדום הדבוק אליהן, חשבתי שלבטח הכיר ימים יפים יותר בעברו, וכבודו – כמו זה שלי – נרמס. אחרי מאבק קצר עם שער ברזל חלוד ששמר באדיקות על חדר המדרגות, הקאתי את עצמי אל הרחוב הקפוא . הכפור היה המכה השניה שקבלתי אותו ערב.

בעוד אני מנסה לאסוף את פרורי התפכחותי ומבכה את התנפצותו של החלום – נבהלתי בעיקר ממבטו האלים של החושך ומצליל המייתו הרעה של השקט. עצרתי לדקה, מנסה להבין את הכיוון לביתי, מסתכלת במהירות ימינה לעברו של רחש לא ברור, מחפשת ישועה משמאל , וכשאני כועסת על חוסר שיפוט דעתי, מבוהלת, חסרת אונים ולא יודעת מה עלי לעשות ,חבטה בי בכח אימת הרחוב המעולף... עיני נפקחו כמו שני חלונות קרועי תריסים, נפערו הרבה מעבר ליכולתם הטבעית, וקפאו מקור ובעתה.
אני הולכת בתוך רחוב מנוכר, חשוך ברובו, מדי פעם מבליח אור משארית נורה מנופצת והוא רק מצליח להעצים את כוחו של החושך. אני מקשיבה לשקט שברחובות הארלם וחושבת שיש לו קולות של אסון ושל עצב. בשעות האלה שבין שלוש לארבע לפנות בקר יכולתי לשמוע את צלילי התנפצותם של חלומות , את יבבת האנשים הקוברים תקוות, ואת שברי הקולות הלא מנוחמים . כמו אלה שמהם ברחתי.

בתוך השקט הצורח מסביב נשמעות נקישות נעלי, נעלי העקב הורודות, שננעלו היום לרגלי בשעת פינוק וגינדור ונראות עכשיו כמו מהתלה עלובה. עקבי המחודדים משמיעים נקישות מבשרות טירוף, יש להן קצב מבולבל, עצמתן משתנה, והן מכאיבות לרגלי ומסגירות את קיומי הרוצה כל כך לא להיות ברגע זה .אני הולכת על הכביש, זה נראה לי פחות מפחיד ממסתורי הבתים. הרחוב נטוש כתפאורה זנוחה של סרט בלהות, רחובו של הרוצח הסדרתי, ואני עם נעלי הורודות נראית לפחות כמו יצור מסרט הזוי . בבנין מימיני כל פתח מעיד שעבר פורענות, רוב החלונות מנופצים, חלקם כוסו בסמרטוטים וחלקם בעיתונים, להגן כנראה מפני הקור החודר באין לו מפריע. בבית שליד , דלתות קרועות מצירן וקירות מכוסים בציורים עלובי כשרון, ציורי זימה גסים, עם תוספת נדיבה של קללות – חותמת עצובה של ילדים נעדרי אהבה . אני מציצה לשמאלי – לא מזיזה את ראשי כאילו כך איש לא ירגיש בי –נעזרת בתמימותם של עוללים: אם אני לא אראה אף אחד – אף אחד גם לא יראה אותי...

בפינת הרחוב - מגרש מבוזה בערימות זבל, סביבו רשת פצועה עם הרבה חורים צועקים בלי קול, העצים בצידי המדרכה – מפוחדים מצילם השחור, זזים בחריקות כאב עם כל משב רוח . כל צללית מקצרת את חיי, ואני רועדת בשקט מהשקט, נחרדת מכל איוושה, שיני נוקשות ברעש וידי מחזיקה את צוארון מעילי חזק, כאילו מנסה לגונן על נשמתי הכואבת ולבלום את הקור המפלח ברע את גבי וראשי.
מתחת לזרועי מעוך התיק שמכיל את חיי : תעודת זהות, ממחטה, מפתחות הבית, חצי ממתק בוטנים, ושטר של 100 דולר . אני מתקשה לנשום, נעצרת ונשענת ליד גדר נמוכה, מחפשת בכח אויר להכניסו לראותי המכווצות . כל תזוזת עלים ברוח – מקפיצה אותי כאילו דרכתי על אש, ידי מסירות מעלי צלליות של שום דבר, אולי אגב כך אצליח לנער מעלי את המציאות . יותר מכל אני רוצה לברוח מהעולם, מעצמי, מהרחובות המבעיתים, מהלילה השחור .
האיש שהגיע מפינת הרחוב וצעד נמרצות מולי , הפסיק את פעימות לבי. זיהיתי בו מיד את מלאך המוות המתקרב ונשארתי המומה, כשעבר על פני כאחד האדם והמשיך ללכת. אני אוספת בכח אויר לראותי – אך לפני שמצליחה להנות ממנו לרגע – מתאבנת בבעתה, ולא מסוגלת לזוז כשאני מגלה זוג עיניים בוהה בי . קפואה, עם טעמו של המוות בפי ,אני מציצה אליהן, וכשמסתבר לי שהן שייכות לסנאי קטן ומבוהל ,צווחת הקלה בוקעת מתוכי, גופי מתקפל קדימה באנחת רווחה ואני מנסרת את האויר במשהו שדומה לצחוק מטורף. ידי מושטת אליו בערגה ואוספת אותו אלי בזהירות , כאילו היה גוזלי השביר ששב ממרחקים, והוא , שמכיר אותי בדיוק שניה , נכנע לי ככלבלב מסור, מתכרבל בחיקי כאילו מצא את אמא, מעגל את זנבו השעיר להגן עלינו מהקור, ורוגע מוטרף של שייכות ואהבה שוטף את שנינו , יתומי הלילה, מכורסמי הפחד. צילמתי אותנו לנצח בתוכי : אני קפואה, מאובנת ומבועתת, ביום הולדתי, מחבקת סנאי זר ,בארץ זרה , בעיר זרה , ברחוב זר . עומדת ליד גדר ששפתה שסועה, מגנה – ולא יודעת למה – על מדרגות שמובילות לשום מקום, לידן חלון עם תריס קרוע, מתנדנד באי חשק ומכה בקיר, מוחה על מיקומו בעולם . לילה שננטש, דקה לפני פציעתו של יום חדש , בסביבה בה איש לא שמח לקראתו והוא שנוא מראש כמו היום שחלף.על פני מתקבעת תחושת ליבי - הבעה של נידון למוות , מבט בעתה בעיני, דלקת ריאות חודרת לגופי, ופחד שנושק לטירוף - מחכה בפינת הרחוב הבא....... ברגע זה – היצור הכי קרוב ללבי, היחיד שיודע איפה אני נמצאת, היחיד ששומע את פעימות ליבי, עד למצוקתי וסופג את ייאושי , הוא סנאי.

כשנפרדנו , השארתי לו חצי מרכושי : את הממחטה שלי כשמיכה, ואת חטיף הבוטנים, בשם האהבה . אני ראיתי אותו מחייך אלי. ועם מתיקותו של הטעם הזה,המשכתי ללכת.
כשקבוצת השיכורים התקרבה לעברי ,נמחק החיוך מפני ,הבנתי שאני עדה לתמונת חיי האחרונה. אבל כשהם בהו בי, הסתכלו שוב והמשיכו בדרכם, כי הבינו שאני הזייה , התחלתי גם אני לפקפק בקיומי.

אל "ביתי" הגעתי בסביבות שש בבקר . חדר שכור בגודל תא הלבשה קטן, בבית ישן שהיה במקורו יפה ולימים הוזנח נוראות, בית שדירותיו המקוריות חולקו למספר רב של חדרים בקירות גבס מתבקע . לי היו שם ארבעה קירות סדוקים שטפט קיר מחזיק אותם בהצלחה חלקית ,עליהם תלויות תמונות מעשה ידי, מיטה ספוגת עבר מקושטת מעל בכסוי קטיפה צבעונית, שידה בת חמש מגירות שעייפו ונצבעו על ידי בצבע ורוד עתיק, כיור מטולא וברז , באותו היום – יום מלווה בהרבה מאד ניסים - העליבות המקושטת הזו נראתה לי כארמון נכסף . נדמה לי ששלוש הצפורים, שעמדו מכורבלות מתחת למרפסת הבית ונראו כמו ציפור אחת שמנמנה עם הרבה עינים קטנות , צייצו בשמחה כשנכנסתי לחדר המדרגות האפל. את שבעים ותשע המדרגות החורקות עליתי בכח נס נוסף ובכח ההרגל, עברתי מעל המסוממים חסרי הבית שרבצו מעולפים במסדרונות של פתחי הדירות, ועצרתי להתבונן בהם דבר שלא עשיתי מעודי. ופתאם עכשיו לא פחדתי מהם ונוכחותם כמעט היתה רצויה .פתחתי את המנעולים הרבים שעל דלתי , מנעולי אשליה על דלת שכל בעיטה קטנה יכלה לנתק אותה מציריה העייפים . נכנסתי ל"ארמון", סגרתי מאחורי את הרעד, הפחד והאימה, נעלתי עצמי מפני תמונות המוות והשארתי בחוץ את צלליות הלילה ההוא. כל שאני זוכרת הוא ששתיתי הרבה תה חם כאילו גמעתי אל תוכי חיים , עטפתי את עצמי בכל בגדי הצמר שהיו לי, וכיסיתי עצמי בכל דבר שדמה לשמיכה, אמרתי תודה, ועוד אחת, ועוד הרבה, וכך מצונפת ככדור התעלפתי אל תוכם של מספר ימי הזיה, מעבירה בשינה את דלקת הריאות, החם, הצמרמורות והבעתה שנדבקה לכל תא בגופי .ביום שפתחתי את עיני והרגשתי ברעב – ידעתי שהחלמתי . לא היה לי מושג איזה יום זה, מלבד העובדה שהרגשתי שזה יום טוב בין ארבעה קירות מוכרים . קמתי ממטתי והתישבתי על הכסא היחיד בחדר, ליד החלון היחיד . פתחתי אותו מעט שייכנס קצת אויר וטיפת קרן שמש . התחושה שאני נטולת מטלות ומשוחררת מדאגות , נעמה לי מאד . רחפתי במחשבות, ואולי היו אלה שארית הזיה, וחשבתי שכסאי איננו כסא נדנדה, אין לידי סריגה וגם לא חתול הרובץ לרגלי, האש באח שאיננו לא קופצת והעצים שם לא מתפצפצים, אני אינני מכוסה בשמיכת טלאים מעשה ידי ושערותי שטרם הלבינו , לא אסופות כפקעת על עורפי, משקפי לא צונחות על אפי ואני אינני יושבת ליד חלון בחדר מעץ, מחלוני לא נשקף נוף מרחבים מושלגים והנזיד שלא בישלתי ,אינו ממלא את החדר בריחו. "אני לא מסרט " חשבתי, "אני מפה , וטוב לי וחם לי ואני גם קצת יותר חכמה מאתמול ". כנראה ששוב נמנמתי . כשפתחתי את עיני , ראיתי בתחילה את הזנב על אדן החלון, אחר כך הוא הסתובב, הציץ לחדר, נכנס והתיישב . היו לו שני אגוזים ביד . הוא פיצח אחד וכרסם אותו בשקיקה . ליטפתי באצבע את גבו ושאלתי בשקט :" הוא שלח אותך? אתה חבר שלו?...אחיו?...אתה יודע בכלל?..." הוא הביט בי , חייך ונעלם. אני יודעת שהוא ידע ... הוא השאיר אגוז אחד בשבילי – בשם האהבה.