חייגו: 03-6919680
מידע נוסף והרשמה
ליצירת קשר אנא מלאו את הטופס
הבא או חייגו 03-6919680
דורית | מאת יעל שבתאי
(מרצה – ציפי שחרור)

כשהתקרבה לפיצריה ראתה דורית שני עובדים במדי הרשת נצמדים זה לזה ונשענים על דלפק הפורמייקה האדום. הנער היה גבוה ובגבו אליה הסתיר מעט את הנערה שידה על כתפו אחזה בסיגריה. בקפיצה פתאומית זרקה הנערה את הסיגריה לפח ומיהרה פנימה. דורית עצרה במקומה. זו הייתה קרן. קרן מעשנת? ומי זה הבחור? דורית רצתה לחזור, אך ידעה שלא תוכל, קרן כבר ראתה אותה. היא התקרבה באי רצון, בפסיעות קטנות, מביטה בבחור שניגב את השולחנות במפית נייר ופניו מוסתרות ממנה.
קרן! –דורית נכנסה פנימה והעמידה פנים שלא ראתה אותה קודם – בא לי פתאום פיצה!
מה בא לך? משפחתית או ענקית? חייכה קרן במאמץ – גם אבא יאכל? אם כן, אז הוא אוהב פפרוני.
אה – התבלבלה דורית – חשבתי לאכול פה איתך. אבל לא חשוב. תארזי לי משפחתית הביתה. את עובדת עכשיו, אין לך זמן.
בטח שיש לי זמן – אמרה קרן – בואי נאכל משולש כל אחת ואחר כך קחי גם הביתה.

קרן הביטה באמה. כשניסתה לרצות אותה היה זה מפני שריחמה עליה. אמא המסכנה. כשהתמרדה והתנגדה לה, גם ריחמה עליה. אני לא אהיה דפוקה כמוה – חשבה. הן אכלו את משולשי הפיצה אוחזות בקרטון החם ונזהרות מן הגבינה המותכת הנוזלת. קרן הסתכלה בקמטים העמוקים בזוויות הפה של אמה, בשיער הקצר בתספורת העתיקה והמכוערת, באף המאדים והמחודד. למה היא לא עושה משהו עם עצמה?

דורית חייכה אל קרן – איזה יום היה לי בעבודה. אוף! איזה לחץ! אני לא רואה בעיניים!
היא הסתכלה על הפס השחור העבה שעיטר את עפעפיה של קרן, על ריסיה שכבדו ממסקרה., על שפתיה ששפתון אדום מבריק היה משוח עליהן. -איך הספיקה לשים כל כך מהר ליפסטיק? –חשבה. חבורת ילדים הגיעה וקרן מיהרה אל הדלפק. דורית ראתה את מכנסי הג'ינס הקרועים והצמודים. טוב- חשבה דורית בחוסר נוחות- ככה מקובל היום. היא לקחה בחיוך את קרטון הפיצה וחשבה שהיה יותר קל כשקרן הייתה קטנה. אז הגיעה מן הגן ומבית הספר, מתיישבת ומספרת לה ה כ ל. היא נאנחה ודמעות עלו בעיניה. למה החיים שלה כל כך מסובכים?

בבית לחצה על המקשים לקבלת הודעה מן התא הקולי בטלפון.
דורית, זאת גבריאלה. אני בארץ. באתי לשלושה שבועות. ביקרתי את אבא אתמול. את יכולה להתקשר אלי למספר של אפרת בכפר גליקסון. אפס תשע, שבע שתיים...
דורית התיישבה על הספה ובגופה עבר גל קור.
היא התקשרה לאביה:
דורית! –חדווה ענתה לטלפון – גבריאלה עשתה לנו הפתעה אתמול. שמעת ממנה?
עכשיו נכנסתי הביתה והיא השאירה לי הודעה במשיבון. לכמה זמן הם באו?
היא באה לבד. הילדים במחנה קיץ ובועז לא יכול לעזוב את העסק. היא באה לשלושה שבועות ואנחנו חייבים לארגן משהו. הנה אבא שלך.
דורית – שמעה את קולו המהוסס ומיד חשה רעד של עצבנות עובר בגופה- מזמן לא באת עם עמנואל והבנות. אולי תדברי עם גבריאלה? תבואו כולכם יחד בשבת? מה את אומרת?
כן. זאת אומרת, הילה בצבא, אתה יודע, לעמנואל יש תורנויות. אנחנו נראה. בסדר אבא.

היא ניסתה לתפוס את עמנואל בטלפון הסלולארי והשאירה הודעה במשיבון. לחזור אליה דחוף.
דורית החלה לפסוע הלוך ושוב בסלון. היא ניגשה למטבח, לקחה מטלית אבק, הסתובבה בסלון ואיבקה. מלי העוזרת הייתה לפני שלושה ימים והיא התרכזה כדי למצוא מקומות שמלי פסחה עליהם. מדי פעם מצאה פיסת רהיט נידחת, ניגבה, הביטה במטלית המשחירה וחייכה לעצמה. אוהו! בפעם הבאה, תתפוס את מלי לשיחה. מזלזלת! שמה פס! מקבלת כסף, מעבירה סמרטוט חפיף, וחושבת שאף אחד לא ירגיש. כשסיימה לחפש אבק בסלון, עברה דורית הלאה לחדר השינה. מדי פעם ניסתה שוב את הסלולארי של עמנואל. המשיבון. בטח הלך לזונה שלו אחרי העבודה – חשבה. מה זה עוזר, ללכת לטיפול זוגי אם הוא ממשיך להיפגש איתה? כשילכו לפגישה השנייה עם מרים היא תאמר לה להציב לו אולטימאטום. טיפול זוגי, באמת! הוא בא איתה לשיחות והולך עם ההיא לזיונים.
דורית עברה לחדר של קרן. קרן תהרוג אותה אם תדע שהיא נכנסת לחדר. לפתע נזכרה -קרן מעשנת ומתמזמזת עם המחוצ'קן הקטן! הסיפור של גבריאלה השכיח ממנה את הסיפור של קרן. דמעות עלו בעיניה. די! אין לה כבר כוח! כל הצרות נדבקות אליה! עמנואל, קרן, גבריאלה, רגע, הילה תגיע בסופשבוע, מי יודע איזה צרות תביא איתה גם היא!

כשעמנואל נכנס הביתה לקראת שבע בערב מצא את דורית לבושה ומאופרת בקפידה ממתינה לו בסלון.
- סיכמנו עם מרים שיוצאים ערב אחד בשבוע. אני חייבת לדבר איתך על עניינים משפחתיים דחופים. אני לא רוצה שקרן תחזור ותשמע. בוא נצא. לאן שתרצה.
עמנואל הביט בה דקה ואמר:
- תני לי כמה דקות להתקלח, ונצא.
עמנואל אהב מקלחות ארוכות. הוא אהב להתפנק, לחוש את המים החמים על עורו. גם בקיץ אהב מים כמעט רותחים, זורמים על גופו, על שיערו, על פניו. זה הרגיע אותו. הפעם הזדרז והתקלח בכמה דקות. תוך כדי העברת קצף הסבון בתנועות סיבוביות מהירות ניסה לנחש איזו מכה דורית הולכת להפיל עליו. הוא התנגב בעדינות במגבת, הרים את זרועו אל אפו והריח את ריח הסבון על עורו. לריח של ויקי לא נותר זכר. כשהתלבש בזריזות נזכר כמה עינגה אותו ויקי בשעתיים האחרונות. היא השתדלה במיוחד. זה היה מכוון, הוא הכיר אותה. כשהתנשם בקול, רפוי כולו, לאחר הפעם השנייה שגמר, אמרה בשקט:
זאת הפעם האחרונה שאתה בא אלי, עמנואל. עד שתחליט.
אל תדאגי, כבר החלטתי – מיהר להגיב.
כמה אהב לשמוע כשביטאה את שמו. את החיריק בתחילת שמו ביטאה כצירה וה "ל" הייתה כה כבדה ועסיסית כשגלגלה אותה על לשונה.

דורית ועמנואל נסעו לקניון וישבו בבית קפה. דורית הזמינה סלט. עמנואל הזמין סנדוויץ' רוסטביף.
גבריאלה בארץ. לבד. אבא וחדווה מזמינים אותנו, את כולנו, יחד איתה אליהם בשבת זו או בשבת הבאה. אחר כך היא נוסעת. חייבים גם להזמין אותה אלינו לארוחת ערב או משהו.
לבד היא באה?
כן. היא השאירה הודעה במזכירה. היא נמצאת אצל חברה שלה בכפר גליקסון. אתה זוכר אותה אולי? את התימניה הזאת שהתחתנה עם חבר משק?
מאיפה אני צריך לזכור את החברות של אחותך? כל כך הרבה שנים לא ראינו אותה, אני מקווה שאני אזהה אותה. עמנואל נגס בעדינות מהסנדביץ' וניגב את זוויות פיו במפית הנייר. – אז מה, צריך לעשות הצגה? לשחק במשפחה מאושרת? תזמיני אותה איזה ערב ואני יעמיד פנים לשעתיים. אבל קיבוץ דן? תשכחי מזה. תמציאי משהו. תיסעי עם אחותך והבנות. תגידי שאני בתורנות.
היית איתה היום, נכון? נכון? קולה של דורית התרומם ופיה הפך פס דקיק ומתוח. אל תכחיש! אני יודעת! קולה התרומם עוד יותר ועמנואל, שקלט את המבטים הסקרניים של הזוג שישב בשולחן הסמוך, טפח בעדינות על גב ידה. דורית משכה את ידה בתנועה חדה והפכה את כוס השתייה. פלגים דקים, יובלים וערוצים כתומים זרמו על משטח הזכוכית של השולחן, עקפו את הצלחות וטפטפו אל הרצפה. בחריקת כסא צורמת התרחקה דורית מן השולחן וניסתה להספיג את הנוזל במפיות נייר.
עמנואל הביט בעור היבש בזרועותיה של אשתו שטרחה עדיין בייבוש השולחן ונזכר בעורה הלבן של ויקי. לבן ללא שמץ בז', לבן חלבי. כשנשענה על מרפקה מולו במיטה, שדיה הכבדים נוטים מעט שמאלה ומתחככים בכרית, שתקה ובעיניה מבט שהכיר כבר. הוא ידע שהיא נחושה בדעתה ולא תתראה איתו מחוץ לשעות העבודה. עמנואל השיג את שלו בדרך כלל באמצעות קסמו האישי, והחביבות שהקרין באופן טבעי. עם ויקי זה לא ילך.

בשביל מה אנחנו הולכים לייעוץ אם אתה ממשיך איתה? שמע את דורית אומרת בקול שקט יותר.
את ביקשת. אני מוכן לעזוב מחר. את ביקשת.
אני לא יכולה לבד – להפתעתו עיניה של דורית התמלאו דמעות. הוא היה בטוח שהזוג מהשולחן הסמוך חוגג על ההצגה.
אני לא מפסיק להיות אבא של הבנות – הוא ניסה לשוות לקולו חמימות על מנת לא להסגיר את חוסר סבלנותו. – אני אגור קרוב ויעזור בכל מה שתצטרכי.
אתה לא יכול להשאיר אותי לבד!
תפסיקי לעשות הצגות. אנשים מסתכלים. תשלטי בעצמך.
קרן מעשנת, אתה יודע? איך אתה רוצה שהיא תפסיק אם אתה עוזב אותנו לבד?
מה? עמנואל בהה -מה הקשר לקרן עכשיו?
הקשר...הקשר – דורית ניסתה להתמקד ולהירגע – היום הלכתי לבקר אותה בעבודה. בפיצריה, פה בקניון, אתה יודע. היא מעשנת. היא זרקה את הסיגריה כשראתה אותי, אבל אני ראיתי. אתה יודע על זה? היא גם התמזמזה עם מישהו. איך אתה רוצה שאני יתמודד עם בעיות כאלה לבד? איך?
דורית, אני מוכן לדבר איתך על הכל, רק אל תעשי הצגות. עמנואל נעץ מבט תקיף בזוג והם מיהרו להסב את מבטיהם במבוכה. – כן, אני יודע שקרן מעשנת. אני לא אוהב את זה. דיברתי איתה על זה וסיכמנו שהיא תנסה לא לעשן יותר מארבע, חמש סיגריות ליום. לא סיפרתי לך כי ידעתי שתהיי היסטרית.
על אף שלא סיימו לאכול, סימן עמנואל למלצרית להביא את החשבון. בהצגה זו הוא לא משתתף. דורית הביטה בו בהלם.
ידעת? אתה יודע ולא אכפת לך? לחשה – איזה אבא אתה?
עמנואל הוציא את ארנקו, הניח מספר שטרות על צלחת החשבון ואחז במרפקה בתקיפות.
בואי לאוטו.
דורית נגררה באיטיות בעקבות מרפקה הלפות בידו. – היא רוצה עוד תשומת לב או שהיא באמת בהלם – תהה עמנואל, העיף בה מבט חטוף ולא קיבל תשובה חד משמעית.
במכונית, בדרך חזרה הביתה, עמנואל דיבר. דורית שתקה.
הקשבה, תמיכה, קבלה, הימנעות מביקורת – שמעה אותו אומר בקול רך – ברור שחשוב להציב גבולות, אבל לשדר לה שסומכים עליה. אם נלחם בה, נאבד אותה. כדי לשמור על קשר טוב אפשר להגיע להסכמים שהם פשרה. משני הצדדים. אני לא אוסר לחלוטין עישון והיא מצידה מבטיחה... עמנואל המשיך לדבר גם כשהחנה את המכונית מתחת לבית. כשפתח את דלת הדירה נשמעה מוסיקה מן החדר של קרן. דלתה הייתה סגורה.
עמנואל נקש עליה מספר פעמים עד שנפתחה ודורית שמעה אותו צועק על מנת להתגבר על הרעש:
אנחנו פה. הכל בסדר? אכלת?
הדלת נסגרה ועוצמת המוסיקה נחלשה.
את רואה? מתבגרת טיפוסית. את מאבדת פרופורציות ונלחצת סתם.
אל תשאיר אותי לבד – הפתיעה אותו דורית – אני לא יכולה לישון לבד. אני לא נרדמת.
קולה המיואש ויציבתה הכפופה והמובסת הצריכו כוחות שלא היו לו באותו רגע. הוא הנהן בהסכמה.
כאשר נכנס למיטה, מצא אותה שוכבת על גבה מכוסה בסדין ועיניה נעוצות בתקרה.
אני אתקשר לגבריאלה כבר מחר בבוקר, אבל מה להגיד לה?
תקבעי איתה ארוחת ערב מחר, מחרתיים. קודם ניפגש איתה. נראה. – עמנואל חשש להעלות שוב את נושא הנסיעה צפונה.
צריך לברר עם קרן מתי היא עובדת ערב, שתהיה כאן. אני לא מבינה איך ידעת שהיא מעשנת ועברת לסדר היום.
לא עברתי לסדר היום. אני פשוט מציאותי. בגיל הזה לא צריך ללכת איתם ראש בראש.
מעניין, לא ידעתי שיש לך תיאוריה חינוכית מגובשת. על מה אתה מתבסס? על החינוך שנתנו לך אחיות של אמא שלך או על החינוך של אבא שלך?

עמנואל שתק והפנה לה את גבו. דורית רצתה לנשוך את לשונה. הנושא הזה היה כמעט טאבו. ברגע שהזכירו לו את אימו שנטשה אותו ואת אביו הוא נהג להסתגר, להתגלגל פנימה לתוך עצמו כמו צב. מפגרת, היא מרגיזה אותו במקום לפייס אותו. לא יודעת לסתום את הפה. דורית התהפכה בחוסר מנוחה. לצידה שמעה את נשימותיו העמוקות של עמנואל. אפילו אם זה הרגיז אותו הוא נרדם – חשבה. היא נזכרה בפעם הראשונה שעמנואל הכיר אותה לאביו. הם נכנסו לבניין ישן ומוזנח ברחוב בן יהודה בתל אביב. כשנכנסו לדירה חשה דורית מחנק. באוויר היה ריח של זיקנה, של תרופות, של בגדים שלא אווררו. עמנואל מיהר ופתח את החלון בסלון. החלון נפתח בחריקה.
קר, חורף, מה אתה פותח! רטן האיש המבוגר שישב על הכורסה, עיתונים פזורים בחיקו וזרוקים על הרצפה סביבו.
מחניק, אין אויר, אבא – אמר עמנואל בשקט – הבאתי את דורית החברה שלי. אמרתי לך שנבוא בשבת.
נעים מאוד דורית, אני אריה וולף – האיש קם ממקומו באיטיות, כמו לראשונה שם לב אליה ולחץ את ידה לחיצה רפויה. דורית הביטה בו חזרה בחוסר אמון. האיש החיוור, הכפוף והקירח הזה? לא יכול להיות.
אתם לא דומים – פלטה.
לא, לא דומים – הסכים האיש בטון ענייני– עמנואל דומה למשפחה של אמא שלו.
הם ישבו בחוסר נוחות כעשרים דקות. עמנואל שוחח עם אביו על עבודתו. דורית ידעה שאביו של עמנואל רואה חשבון שעבד שנים רבות במשרד האוצר בירושלים והיום יש לו משרה בכירה במס הכנסה. נישומים – שמעה בחצי אוזן – שר האוצר, הנציב, מיסוי מקרקעין.
היא הביטה סביבה. התחושה הייתה של מקום מגורים שהוקפא לפני שלושים שנה, כאילו האדם שגר שם לא שינה דבר ולא החליף רהיטים מעולם. פסנתר ומזנון בעל פיתוחים עמדו ניצבים זה לזה בפינה אחת. הספה ושתי הכורסאות היו מסוג רהיטי העץ העתיקים שדורית שיערה כי יתכן והיו יקרים, אך לא היו נוחים, תמונות שמן כהות במסגרות מוזהבות, רצפת האריחים המצוירים כוסתה בשטיח אדום כהה, נברשת פרחי זכוכית הפיצה אור חזק והקירות כוסו טפט חיוור בדוגמה גיאומטרית. דורית ידעה שזה היה ביתו של עמנואל. כאן גדל. דירת הוריה הקטנה בפתח תקווה נדמתה לה עתה כמו הבית היפה בעולם.
כשיצאו חש עמנואל בצורך בהסבר.
נו, את רואה? תימנייה שהתחתנה עם יקה כזה יבש. פלא שהיא ברחה ממנו?
דורית מיהרה להביע הסכמה. היה זה בחודשי ההכרות הראשונים והיא חששה לנבור במקומות הכואבים שבילדותו. בתוך תוכה תהתה למה ברחה אימו גם ממנו והשאירה אותו עם היקה היבש. רק בחתונה הכירה את "הצד התימני" שבמשפחה, את מרגלית ואהובה, אחיותיה של אימו.