יצירות

מאת אריה רוקח

(מרצה – ציפי שחרור)

אני אהבתי בשל מלפפון

ביאליק שר-"אני אהבתי בשל תפוח" ואני אהבתי בשל מלפפון.

מצאתי את עצמי בקטיף מלפפונים, שפוף ומדוכא לאחר ה... איך לומר? הפאשלה? הביזיון? בקיצור, ראשי היה באדמה ולא רציתי להרימו ולהביט סביבי כולם לעגו לי. יאנק שאל את השאלה הקלאסית :"תגיד לי אתה אידיוט או מה?" לך תענה לו. גם אצל חברי לקבוצה או ה"גדוד" ,כפי שקראו לזה אצלנו שאיתם באתי מהעיר ומהם ציפיתי לסימפאטיה או לפחות למעט אמפטיה , מצאתי רק עיניים מלגלגות ושמחות לאדי. התבוננתי במלפפונים הם לפחות לא לגלגו, נקטפו ודי.

עד אז עוד לא הייתי מודע לפגם יסודי בעייני –כלומר הייתי ועודני היום עיוור צבעים במידה מסוימת.היינו במחנה עבודה  והוצבתי בגן הירק, והמרכז יאנק גבר קטן קומה בעל כרס ראויה לציון ושזוף  כולו ,פנה אלי: "עכשיו קוטפים עגבניות". והסביר, "עגבניות אלה הן ליצוא ועל כן אנו קוטפים אותן כאשר הן מתחילות להאדים בטבורן, כשיגיעו לאירופה תהיינה אדומות ממש", וכשהוא מראה לנו עגבניה לדוגמא הדגיש: "זוהי עבודה אחראית מאד".

ההוראות היו פשוטות ומובנות ואני בשמחה  פשטתי על העגבניות, עבדתי במרץ רב וקטפתי את מה שנראה לי עגבניות מאדימות,הצרה היא שאצל כל האחרים נראו הן  ירוקות לחלוטין,מבלי דעת מילאתי ארגזים מלאים עגבניות  ורק אחרי מספר שעות עוררו אותי זעקות השבר של יאנק:

"פאסקוניאק שכמוך, מה אתה עושה? תגיד לי אתה אידיוט או מה?

תחילה לא הבנתי מה הבעיה ומה עשיתי רע!  מאוחר יותר ,מזעקותיו של יאנק ,ומהצחוק של כל האחרים ,תפסתי מה קרה.  הבנתי שאני "סאבוטז'ניק" המחבל ברכוש הקיבוץ וראוי לכל גינוי ולעג.

יאנק שתפס מה קורה אתי, משך אותי לחלקת המלפפונים, "המלפפונים לא יעשו לך בלגן בעיניים,תקטוף רק גדולים ולא קטנים כמו המלפפון הפרטי שלך" . מצאתי את עצמי קוטף מלפפונים ,ראשי באדמה והמשפט היחיד שהיה לי בראש הוא דווקא המשפט ביידיש ששמעתי מהמבוגרים במשפחה :עס גיט אין דער ערד-כלומר טוב באדמה ,רציתי כל כך שהאדמה תבלע אותי.

ואז שמעתי את הקול, הקול היה רך ונעים והיה לי כלימונדה קרה ביום חמסין:

 "קח את המלפפון הזה תאכל ,תראה כמה הוא טעים".

התבוננתי בעיניים שהביטו אלי ציפיתי לראות בהם לעג וצחוק,אך לא, העיניים השחורות שידרו לי חום,אמפטיה ואפילו ,או לפחות נדמה היה לי, גם מעט חיבה. בחיי לא אכלתי פרי או ירק שהיה טעים כמו אותו מלפפון. ראיתי מתחת לעיניים פה אדמדם ושפתיים שחייכו כלפי ובלי דעת עוררו בי תחושות שלא ידעתי קודם.

"מה אתה מתרגש מגס הרוח הזה יאנק"?

"בכל זאת" ,אמרתי "גרמתי נזק נוראי לקיבוץ".

"ממש נוראי! "אמרה בלגלוג "ומי לא גורם לפעמים נזק? יאנק עצמו לפני חודשיים הפך טרקטור כשהוא נוהג כמו מטומטם, אתה יודע איזה נזק זה היה ? אז הוא מדבר? והחברים שלך?גם לא בסדר".

יסמין, כך הציגה את עצמה.

התבוננתי בה , בעייני היא הייתה הבחורה היפה ביותר המושלמת ביותר בעולם.  נכון היא הייתה "זקנה" ,וזאת לדעת שאז בחורה בת עשרים וחמש נראתה אז בעייני,בן 15 ישישה מופלגת.

"אתה יודע מה? בא אלי אחרי העבודה לחדר". והמשיכה בעבודתה.

אחרי העבודה,כשאני רחוץ וריחני ,באתי אליה בצעדים מהוססים. הוא קבלה את פני בחיוך רחב וחם .הסוסי נעלמו.

מאז נוצר בנינו קשר מיוחד , אני בקרתי לא מעט בחדרה והיא, כפי שנראה ,נהנתה מחברתי , שוחחנו הרבה ,על החיים ,על הקיבוץ. היא טענה למשל שלקיבוץ אין שום עתיד כי החיים בו מנוגדים לטבע האדם ואני בלהט שמוצניקי טיפוסי הגנתי על חיוניות הקיבוץ. האזנו למוסיקה היו לה תקליטים שהיו אהובים גם עלי :סיימון וגרפונקל, פיט סיגר, ג'ון באז,פיטר פול ומרי  ועוד ,כאשר לא הגעתי מסיבה זו או אחרת חפשה אותי. למען האמת,העדפתי את הבילוי בחדרה על פני הפעולות החברתיות של ה"גדוד". הייתי יושב שותה מיץ או לימונדה שהגישה לי, מתבונן מוקסם בתנועותיה ומעשיה, מקשיב לקולה ולא תמיד מרוכז במה שאמרה. היה בה משהו חם,נשי ואימהי שמשך אותי אליה.

לשונות רעות בין החברה ריכלו על מה  שאני עושה עם ה"זקנה " יסמין, אבל  אפילו לא נגעתי בה, לא העזתי לחשוב שאפשר לגעת בה,לנשק אותה . כשהסתובבתי כבקשתה כשרצתה להתלבש או להחליף בגדים,נזכרתי בחיים המורה שאמר שגם כאשר הוא פונה ללוח ,יש לו עיניים מאחור

קנאתי בו,ולא נותר לי אלא לראות את חמודותיה בעיני רוחי בלבד ,הראש דמיין לו את כל מה שהעזתי לראות.

יום אחד ואני כדרכי יושב בחדרה ,נשמעה דפיקה בדלת ולחדר נכנס חייל גבה קומה וחסון עם דרגות סרן, יסמין קמה ובצהלה נפלה לזרועותיו ,הם התחבקו שעה ארוכה ,לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ללכת ,ואז אולי היא תיעלב או להישאר  נבוך  .לבסוף היא נזכרה בי והציגה בפני את הבחור,"נמרוד ,בן הקיבוץ ,חבר שלה. "וזה גבי ידיד שלי, הציגה אותי  והוסיפה בהתפנקות מושכת לב:"וכשאתה משאיר אותי בודדה  כל הרבה זמן, הוא מארח לי לחברה ומשעשע אותי,הרי אתה יודע כמה אני אוהבת את החברה שלך בקיבוץ".

יצאתי החוצה ,למרות שחשתי מעט  נבגד או נטוש ,נמרוד מצא חן בעיני ,דמיינתי את עצמי כמוהו מחבק  את יסמין חזק. עם הזמן התיידדנו,ידידות שהחמיאה לי מאד.

הזמן עבר ואני חזרתי העירה. מדי פעם קבלתי דרישת שלום מיסמין ואף מנמרוד.עם הזמן הקשר נותק ואני גדלתי ,הכרתי בנות,נערות ונשים.חלקן אף אהבתי ,רק דבר אחד נשאר לי מאז- כשאני כועס,מוטרד או מתוסכל –מלפפון צונן ורענן מרגיע אותי

הזוג המוזר

הייתי רואה אותם כמעט יום יום בלכתי ממרכז העיר הביתה. איש לא ידע מה שמם ונהגו לכנות אותם ,פיפאלה  ורוזלה, איש לא ידע לספר מנין באו, מתי ואיך התחברו לזוג, והאם זהו שמם האמיתי,  גם לא שאלתי, הם נראו שניים שאין להם עבר ואין מאחוריהם כל סיפור. נראה היה ששנים עברו מאז התרחצו לאחרונה, עובדה זו ניכרה גם בריח שנדף מהם. גילם לא היה ברור אך במצבם נראו ישישים מופלגים.הם היו יושבים ומקבצים נדבות יחד ,לבושים בגדים ישנים ומסמורטטים .הוא היה חבוש כובע צמר אפור , שלא היה מסירו גם בימי הקיץ הלוהטים , ויש כאלה בירושלים למכביר,זקן מדובלל, שמזמן לא ראה מסרק או מים. לבן בקצהו, אפור באמצעיתו וצהוב מסביב לפיו, מסיגריות מן הסתם,אם כי מעולם לא ראיתיו מעשן . את הז'אקט המהוה המכסה מספר לא ברור של חולצות וגופיות ,נראה שלא הסיר מעולם,  מכנסיים מטולאים לרגליו ונעלים גבוהות שאי פעם היו שחורות וכיום צבעם לא ברור.

היא במטפחת,צבעונית לשעבר , פנים מקומטים שנראו כמו רשת תעלות בפניה, שמלה המכסה על מכנסיים שחורים ונעלים שקשה לדעת מה טיבם ,גופה היה שחוח ומדי פעם כשראיתי אותה משוחחת או אוכלת ,מיד נראה שפיה חסר שינים . בירושלים,עיר שתמיד רבו בה הקבצנים והמשוגעים המתנבאים בכיכר העיר ,היו ידועים לכל, ושמם שימש למשל לשלומפרים ולכאלה שאינם מקפידים על צורתם החיצונית וניקיונם.

הם תמיד היו יחד, ביישבם וגם בהליכתם יד ביד ,כפופים ומתנדנדים  מכובד השנים או התרמילים הענקיים בהם היו עמוסים לעייפה,מן הסתם כל רכושם,כשהם היו אוכלים ביחד מתוך צלחת פח או יושבים ומשוחחים- עם כל עליבותם נראו כמופת לזוגיות יפה.

 אצלי דמותם תמיד עוררה את דמיוני ואת תשוקתי לחבר להם סיפור חיים טראגי ועצוב. יום יום ישבתי ,אחרי יום עבודה ,מחכה לקו 7 לנסוע הביתה לתלפיות ומתבונן בהם. הנה הם יושבים ללא מילה עם קופסאות פח ומבקשים בשתיקה את נדיבות העוברים והשבים. מדי פעם היה עובר אורח זורק מטבע לאחת הקופסאות- הם לא היו מגיבים . הנה הם אוכלים והוא מוציא משהו לא ברור מצלחת הפח שלו ומעביר לצלחתה, שתאכל,מחווה שקסמה לי ועורר אותי לשאלה הבלתי פתורה ,מי הם? מה סיפורם?

הנה הם שני צעירים, הוא אפרים (שכונה גם פייפלה), חבר באצ"ל והיא רוזלינד בתו היחידה של הנציב העליון לארץ ישראל. רוזלינד עמדה להיכנס למלון המלך דויד מספר דקות לפני הפיצוץ והוא, שהיה בין המפוצצים משך אותה ברגע האחרון והציל את חייה. הבת המופתעת לא הספיקה להודות למצילה ופונתה לארמון הנציב על ידי המשטרה. אפרים נתפס  ואף הוא פונה על ידי המשטרה, אבל לבית הכלא במגרש הרוסים שם  עונה במטרה לקבל פרטים על חבריו ועל הארגון.

הנציב העליון הופתע לשמוע שבתו היפה עטרת ראשו ומשוש חייו, לה הועיד חיי רווחה ונישואין עם אחת ממשפחות האצולה בממלכה המאוחדת,מבקרת באופן קבוע את אפרים הטרוריסט המסוכן מהארגון בכלאו.  משיחה קצרה עם רוזלינד הוברר לו שהילדה מאוהבת, ובמי? באויב מספר אחד של הכתר הבריטי שהוא, הנציב העליון ,נציגו בפלשתינה (א"י).הניסיונות בלשון רכה ובגערות, בהבטחות מתוקות ובאיומים חמורים לא צלחו. הילדה הודיעה שהיא עומדת להתחתן עם אפרים.

כששוחרר אפרים מחוסר הוכחות כשהוא שבור וחולה מעינויים, התגיירה רוזלינד ונישאה לו. גם בעיני האצ"ל הנישואין נתפסו כבגידה, וכך הם היו מנודים מכל הצדדים,המאבק על אהבתם האסורה  הוריד אותם לשאול קיומי ,אבל הם  ביחד וזה מה שחשוב,  בשנים האחרונות רוזלינד מקבלת קצבה קטנה ממשלת בריטניה,מה שלא מונע מהם להמשיך ולקבץ נדבות.

 או הנה הם ניצולי שואה שייסוריהם הוציאו אותם מדעתם ולא אפשרו להם לחזור לחיים נורמאליים וחיברו אותם בקשרי אחים לסבל , הוא אפרים שבעיירה הקטנה ממנה בא, נקרא פייפלה , ביום השחרור שקל 35 ק"ג ודעתו נשתבשה עד כי התקשה להאמין ששוחרר ולא הסתדר במחנות העקורים בגרמניה. ניסיונות מערכת בריאות הנפש במחנות לא הצליחו לסייע לו. יום אחד פגש את שושנה שכנתה גם רוזה או  רוזל'ה, גם היא פגועת נפש כתוצאה מסבל לא  אנושי במהלך המלחמה , מבלי לדבר או להחליט נוצר בינהם הקשר.שלטונות המחנה קיוו שקשר זה ביניהם יחזיר אותם ליכולת להתנהג באופן מקובל ונורמאלי , ועל כן העלו אותם לארץ.

אך לא,גם כאן לא ידעו להסתדר .לאחר שהות של שנים מספר בבית החולים הפסיכיאטרי בטלבייה ,שוחררו .ומאז הם ברחוב. או שמא הם ניצולי הרפתקה אנושית ייחודית בארץ מדברית. והלאה וכן הלאה ,הלך לו דמיוני וסיפר , אך בסופו של דבר המסתורין וחוסר ידיעתי נשארו כשהיו.

המשכתי להתבונן בהם ,מבטי כנראה משך את תשומת ליבו של פיפאל'ה מבטנו נפגשו , עיניו ,בניגוד לצורתו החיצונית ותדמיתו, היו כחולת,חדות ונמרצות. מה הוא חושב במוחו? מה הוא מרגיש? לרגע נדמה היה לי שהוא פותח את פיו ,האם רצה לדבר? באותה שניה הופיע האוטובוס, עליתי, בפעמים הבאות לא פתח את פיו,האם החמצתי? 

עוברים ושבים התעלמו מהם כמו היו קיר או אבן, לכל היותר השליכו מטבע.וכך חיו להם בשולי העיר עד שנעלמו . יום אחד שמתי לב שמזמן הם כבר לא הופיעו ברחוב. היכן הם? איני יודע. נעלמו בין שאר מוזרויות ירושלים המסתובבות ברחובותנו, מושכות ולא מושכות את תשומת לבנו, מרצות למעונינים, זועקות, צוחקות ללא סיבה,או מקבצות נדבות , דמויות המופיעות מאי שם ולפתע נעלמות.

פגישה בשלושה (רימונה)

פגשתי את רימונה בבית קפה תל אביבי. התקשרה דחוף שאבוא לפגוש אותה ,כיוון שיש לה משהו חשוב לספר לי והיא הבטיחה לי שהסיפור ירתק אותי,וישנה את הלך מחשבותיי. ידעתי שלא אוכל ולא ארצה לסרב לבקשותיה שהיו לפעמים לא צפויות ולפעמים אפילו ביזאריות .

רימונה ,מורה צעירה למדעים,נשואה ואם לשלושה.היא הייתה ידידת נעורים שלי.גדלנו יחד, תמיד הייתי קשור אליה ותמיד חשבתי שהיא גם קשורה אלי. הידידות בנינו הייתה לשם דבר בשכונה, והיה גם זמן בו חשבתי שנינשא. להפתעתי בשלב מסוים נישאה לשאול בן-עמי שהיה בעל סוכנות נסיעות, ונודע כרודף נשים אובססיבי. הייתי די מופתע לגלות ונראה שהזוגיות שלהם עובדת, מעבר לויכוחים מזדמנים פה ושם.

רימונה הייתה דעתנית, חריפה  ובעלת יכולת מפליאה לכפות את רצונה על האחרים מבלי שכלל ירגישו.היה משהו בעיני צבע הים היפות שלה שגרם לאנשים, ובעיקר גברים להיענות לה ולשגיונותיה.

לאחר תקופה קצרה של תסכול ,תחושת נבגדות ואבדן התקשרה אלי,נפגשנו ומאז אנו נפגשים מפעם לפעם וממשיכים במערכת ידידות אפלטונית להפליא.

רימונה האמינה בשלום ולפעמים נדמה היה שהיא מאמינה שתוכל באמצעות עיניה ורצונה לכפות את השלום.

כשנכנסתי לקפה כבר הייתה שם. נגשתי אליה ,התישבתי.

היא הביטה בי בעיניים גדולות, מעל לכוס קפה הפוך.

"מדוע אתה מחייך?" שאלה

"למה שלא אחייך? אני שמח לראות אותך ובטוח שאשמע סיפור מופלא".

"בטוח שתשמע,ותאמר לי אתה אם אין בו סימן שאפשר לחיות ביחד" ,אמרה בהתלהבות הנערית שלה שתמיד קסמה לי.

ידעתי שהיא נוהגת מפעם לפעם לנסוע מביתה באחד הישובים הירוקים שליד נתניה, לתל אביב לאוניברסיטה ,להשתלמות בפיסיקה. רימונה לא ציפתה להפתעות מיוחדות. היא אהבה את ההשתלמויות האלה, הן אפשרו לה לשקוע בחומר מדעי מרתק, לשכוח את הויכוח עם הבעל, נדנודי הילדים, רכילויות חדר המורים, ובכלל, נהגה לומר, המעבדה היא התעלות רוחנית.

כשנכנסה הסתבר לה שהגיעה באיחור . כולם כבר הסתדרו בזוגותליד עמדות הניסוי ורק ליד השולחן האחרון היא ראתה משתתף ללא בן זוג, מיד הכירה את הדמות הסטריאוטיפית - "מתנחל",כפה סרוגה,גברתן ,עבדקן והנשק לידו.לאחר שהתוודעו הסתבר שחיימקה הוא  מורה באחת ההתנחלויות שבשומרון.

הוא קיבלה במאור פנים.

נעבוד ביחד ? למה לא?

שקעו בעבודה. תוך כדי ,קלטה רימונה בזוית עיינה דמות נוספת,בודדה שחומה שהביטה סביבה בשמץ של זרות מבעד לזוג עיניים שחורות.

ניגשה אליו.

"בוא ", הציעה, "עבוד אתנו".

מבטו היה חושד ומתגונן-"למה את קוראת לי?"

רימונה התגברה על המכשול כשהיא נעזרת בחיוכה החם והכובש.

"לקחנו על עצמנו עבודה גדולה מדי,אנו זקוקים לשלישי,הצטרף!"

חיימקה לא היה מאושר אך מבטה של רימונה הבהיר שאין ברירה.

"אני רימונה וזה חיימקה, נעים מאד ,אחמד". מורה בתיכון באחד מכפרי הגליל. שלושתם עבדו יחד. עד מהרה חשה רימונה כי הבעיות שניצבו בפניהם בתרגיל השכיחו מהם את עובדת היותם שילוש מוזר. המתח החשמלי השכיח את זה שבינם.סיימו כשחדוות הניצחון מאחדת אותם.

היה זה חיימקה שהציע  לרימונה לקפוץ לחצי שעה להתנחלות ומיד להחזירה הביתה.

"בסדר," הגיבה רימונה ",שגם אחמד יצטרף"

המבוכה הייתה הדדית, חיימקה הסמיק ואחמד החוויר ,או ההפך, היא אינה זוכרת,

אך ברור היה שהביכה את שניהם,אך כשרימונה העמידה בהתפנקות החצי ילדותית שלה,הכל כך יעילה, שרק כך תסכים לנסוע, נראה היה שאין ברירה ונסעו.

הנסיעה הייתה כחלום . בראשה של רימונה מתרוצצות תמונות כמו מסרט דמיוני ,הביקור בהתנחלות,המבוכה ,חיימקה מסביר לאחמד הקפוא, המתפשר ומתפעל ובסופו של דבר מזמין את שניהם לביתו. הם הגיעו מאוחר,האם והילדים מתעוררים, תחילה נבהלים,הכיפה ,הנשק, אחר כך ההפשרה ,הקפה והחיוכים.

"חזרתי הביתה" מספרת רימונה," באחת אחר חצות. שאול,בעלי כמעט הרג אותי מרוב דאגה".

"ובצדק" הפטרתי.

"בסדר" ,הסתערה עלי רימונה בכל הלהט שלה, "אך האם הרפתקאה מיוחדת זו אינה מעידה שבעצם יש סיכוי לחיים משותפים?"

שוב חייכתי בעצב, כל כך רציתי להסכים איתה.

לציפי מ.

בית חלומותי

בית חלומותיי היכן הוא?

זאת לא אדע בדיוק

ולחפשו  איני עמל.

הוא יכול להיות

 בכל מקום בתבל.

בית חלומותיי יכול להיות

בית משותף או וילה בחולון

והוא יכול להיות בסידני במלון,

בניו זילנד אל מול פיורדים נישאים.

או בקו-דם בברלין-

עם זיכרונות קשים.

הוא יכול להיות בירושלים

בין שכנים חרדים,

או בשוויץ היפה על שפת האגמים.

בכל אשר הייתי או אולי אהיה-

שם בית חלומותיי  היה או יהיה.

יהא זה ארמון פאר

או שמא בית עזוב וחרב,

רק זאת אדע-

תהיה בו האישה אותה אני אוהב.

ערב של תנים

בלילה  שקט,קיצי

אני שומר במחצבה,

כן,היו ימים בהם

גם אני עשיתי מילואים.

הלילה שקט מרוב קולות,

במרחק מכוניות נוסעות,

האחד צופר לאחר כשהוא נרגז

האחר על הדוושה לוחץ ממהר לתת גז

ומאי שם כלבים נובחים,

מתריסים וטוענים כנגד הכוכבים.

אישה בהתעטף עליה נפשה –

על צועקת,גוערת בילדתה.

צרצרים מצרצרים  ופורטים זמר

לאדם ואלוהים,

ומשכיחים ממני את

צרצורי צרות היום יום והחיים.

העולם מלא קולות מסתורין.

אני עם מ-16 ביד

שומע,מאזין ומסניף את השקט

ואת המשימה שם בצד.

והנה מהיכן שהוא,

קול עולה מייבב בוכה

כילד שננטש על ידי אמו.

הקול מוכר, שנים לא שמעתיו,

קול שמזכיר לי ימי ילדות

כשאני בלילה בביתו של סבא,

בכפר,בישוב צעיר

שהיום הוא שכונה חלק מהעיר.

ואני ילד במיטתו בלילה

קצת פוחד,וקצת מוקסם,

מאזין לקולות וליללות

התנים.

הנה האחד ביללה פוצח,

ראשון כנחשון

והשני אליו מצטרף

 בדיוק באותו הטון

השלישי והרביעי,

אמני היללה-

יופי של מקהלה,

וברקע תקתוק המשאבה.

מנגד הכלבים-

נביחות מול יללות,

והם חוזרים ומזהירים-

דיר באלקום,

 אתם לכאן לא מתקרבים.

עברו שנים,

אני גדלתי –היללות נעלמו,

סיפרו שכל התנים הורעלו.

במקום טבע ותנים,

הופיעו נדל"ן ובנינים.

ואז באותו ליל מילואים,

שוב שמעתי את הקולות

התנים-

היללות.

לא תהיה זו גוזמה אם אומר,

שהיו בי

שמחה ואושר בל ישוער.

כי הטבע בשבילי הוא כף חיים.

אהבתי אתכם-התנים.