דיבוק

מאת עינת הראל

(מרצה – הגר ינאי)

 

 

ראייה על-חושית

 

ישבנו כולנו בחדר החשוך של דרור, שהיה גם עליית הגג של הבית שלה, מסביבנו מפוזרים בצורה אסטרטגית כמה נרות-אווירה וחפיסת קלפים, שנפרשו כולם על השטיח עם הגב אלינו. החברות שלי הסתכלו זו בזו במבוכה והשתדלו לא להרגיש מטופשות מדי, ללא הצלחה יתרה. דרור עטתה את החיוך הכי מסתורי שלה ואמרה בקול עמוק, שאז עוד לא היה טבעי לה, שאפשר להתחיל. אף אחת לא העזה לזוז. עברו כמה שניות, כמעט דקה, ועדיין כלום. התחלתי להשתעמם. נמאס לי לחכות להן והחלטתי לנסות ראשונה. קראתי בשם של קלף והפכתי אחד מאלו ששכבו לימיני. הזיהוי שלי היה שגוי, אבל זה לא ממש שינה לי. לפחות סוף סוף הצלחתי להזיז אותן. הן התעודדו מהכישלון שלי והתחילו להעז להיכשל קצת גם בעצמן. זה לא היה הרבה יותר מעניין מאשר לראות אותן בוהות אחת בשנייה.

לפני כמה ימים, דרור סיפרה את התלתלים הארוכים והיפים שלה, וזה הציק לי נורא. נדהמתי מכמה כוח ויעילות היו בצעד הפשוט הזה בלהפוך אותה מילדה יפה ונעימה למישהי שכל הפגמים החיצוניים שלה קפצו עלייך ברגע שהסתכלת עליה. הפנים הקטנות שלה גדלו והתארכו, העיניים החומות הגדולות קיבלו ניצוץ היסטרי, זדוני-משהו, הקווים הכהים מתחת להן התבלטו, והשיניים הארוכות שלה נראו סוסיות יותר מאי פעם. כששאלה אותי מה דעתי רציתי לחבק אותה ולהגיד לה "אל תדאגי, זה עוד יגדל!" אבל היא נראתה כל כך מרוצה שכל מה שיכולתי לעשות היה להעביר את ידי על התלתלים הקצרצרים, הקפיציים, לחייך ולומר לה "תתחדשי".

את דרור הכרתי בכיתה א', ולא יכולתי שלא לחבב אותה מיד, עם עיניי האיילה הגדולות והחכמות והתלתלים הפרועים שקפצו לכל עבר ואיכשהו עדיין נראו חינניים מאוד. היא נראתה לי כמו ילדת הפרא האגדתית שאני לעולם לא אוכל להיות. היא הלכה יחפה כי כך היה לה נוח, וכף הרגל שלה התעבתה והתקשתה והתגמשה כך שלא הציקו לה כל אותן אבנים קטנות שאני לא יכולתי לסבול. אני הלכתי יחפה פשוט כי הורדתי את הסנדלים שלי כששיחקתי בארגז חול, ולא עלה על דעתי לשים אותן בחזרה בסוף ההפסקה. כיתה א', נאלצתי להסיק, הולכת להיות שונה מאוד מהגן.

כשהייתי באה אליה, הדבר שהיא הכי אהבה לעשות ביחד היה לשבת בתוך ארון הבגדים של סבתא שלה ולרכל על החברה הכי טובה שלה, מאיה, ועל כמה היא שמנה, טיפשה ומכוערת. כשהייתי באה למאיה היינו עושות את אותו הדבר בדיוק, רק שהיינו עושות את זה בכוך עוד יותר קטן ועוד יותר חשוך, אליו היינו צריכות לטפס עם סולם מחדר השינה של ההורים שלה. תיארתי לעצמי שבטח שכששתיהן נפגשות הן מרכלות ואומרות דברים נוראיים עליי, רק שלא הייתי בטוחה אם הייתי חשובה להן מספיק, או איזה חור חשוך ועכברי הן בחרו בשביל השיחות האלו.

מהר מאוד בהיכרות שלנו למדתי להבין שדרור היא לא ילדה נחמדה, אבל לא הצלחתי לשכנע את עצמי להפסיק לאהוב אותה או להפסיק לרצות בחברתה. היא הייתה הבן אדם הכי כיפי שהכרתי. גם אם ידעתי שאני לא יכולה לסמוך עליו בכלל, ידעתי שאני יכולה לסמוך על כך שכל פגישה שלנו תהיה מעניינת, יחידה במינה, ושתמיד נעשה משהו מיוחד שעוד לא עשיתי אף פעם, בין אם זה לעצב לה מחדש את החדר בפרץ השראה של רגע או להוריד לראשונה שיערות בשעווה. גם כשראיתי את ערימת הקורבנות הפצועים והעזובים שהותירה מאחוריה בהוריקן המרגש שלה הולכת ותופחת, לא הצלחתי לנתק את עצמי ממנה. לא שיערתי לעצמי שאני מסוגלת לשנות אותה, אבל בסתר ליבי, קיוויתי להיות האדם האחד ממנו היא לא תרצה להתנתק. התלתלים הקצרצרים שלה לעגו לי. התלתלים הארוכים והיפים, ששכבו חסרי תנועה בפח אשפה רחוק אי שם, שאלו, מבלי לחכות לתשובה אמיתית, אם אני באמת חושבת שאחרי שנפטרה מהם בקלות כזאת, אחרי כל השנים, היא לא תפטר ממני ברגע שיתחשק לה בקלות ונחישות לא פחותה.

 

החדר היה חשוך והאווירה מרדימה. העפעפיים שלי נעצמו מעצמן. משהו מאיר ואדום חדר מביניהן, וכשפתחתי את העיניים ראיתי שזה היה אחד מהקלפים.

"ארבע תלתן!" קראתי והפכתי את הקלף. ארבעה עלי תלתן שחורים שכבו שם וחייכו אליי בשלווה גמורה ובילתי מופרת. השטיח כולו זהר לעברי. החברות שלי הסתכלו עליי בסקרנות. "שמונה לב," אמרתי בנחישות והפכתי את הקלף. שמונה לב. "שבע יהלום," הפכתי את הקלף והוספתי אותו לערימה, "מלך עלה".

החברות שלי הפסיקו לשחק והתחילו לבהות בי. תוך דקות ספורות השטיח שוב היה ריק, וערימה גדולה ומבולגנת של קלפים נחה על הרגליים המשולבות שלי. החברות שלי הסתכלו בי וזעו בחוסר נוחות. דרור הייתה הראשונה שדיברה. "איך את עושה את זה?"

משכתי בכתפיי, לא בטוחה מה להגיד.

"בחיי," היא מלמלה, "את נורא מפחידה".

החברות שלי הסתכלו אחת על השנייה במבט חמור סבר ונשמו בקושי, תוהות אילו עוד דברים אני מסוגלת לדעת ולא מגלה להן. ביני לבין עצמי, תהיתי בדיוק באותו הדבר.

 

קסם שחור

 

זה היה יום ההולדת שלי. הלכתי לסרט שאני לא זוכרת מה הוא עם חברה שאני לא זוכרת מי היא, וכשהוא הסתיים עוד היה מוקדם ולא רצינו עדיין לחזור הביתה. איתנו יצאה מהסרט ילדה בגילנו. היא הייתה שמנמנה ובלונדינית, עם פרצוף טיפשי ועגיל טבעת קטן בציפורן של האגודל. מי לעזאזל שם עגיל בציפורן? שנאתי אותה מיד.

אני והחברה הנשכחת שלי החלפנו בינינו מבטים זדוניים. הצגנו את עצמנו בפני הילדה הטיפשה והחבורה שליוותה אותה. הן לא נראו מתרשמות במיוחד.

"היא מכשפה, את יודעת," החברה שלי הציגה אותי בפני הבלונדינית. "מכשפה אמיתית. עם יכולות".

הפנים המטומטמות שלה בהו בנו בחוסר אמון. "אני לא מאמינה לך," היא הודיעה.

"זה נכון," חברה שלי התעקשה. למה אני לא זוכרת מי זאת הייתה?

"אם את מכשפה, אז תעשי קסם!" היא הציבה בפניי אתגר, בטוחה שאני לא אענה לו. הטמטום גלש ממנה בכוח כמעט פיזי. חייכתי אליה. "את לא יכולה, נכון?"

"אני כן יכולה," עניתי באדישות. ידעתי בדיוק מה אני עומדת לעשות. "יש לי כוחות מיוחדים."

המבט המתנצח עוד לא מש מהפנים המטופשות שלה, אבל רמז למשהו נוסף, סקרנות, חשש, התלווה אליו.

הסברתי את עצמי, לשעשועה הניכר של החברה חסרת הפנים שלי. "אני מסוגלת לשאוב ממך אנרגיות," אמרתי לה, והרגשתי את העיניים שלי גדלות ונוצצות בהתרגשות חסרת רסן. "אני מסוגלת לשאוב מהסביבה אנרגיות חיוביות ולהשאיר אותך עצובה, חלשה, מרוקנת."

הילדה הטיפשה הסתכלה על המלוות שלה, מקווה למצוא אצלן תשובה לחידה שהצבתי בפניה, תוהה מה יהיה הדבר הנכון לעשות, זה שיביא לה הכי הרבה כבוד. אבל הסקרנות שלה גברה עליה. "תראי לי."

 

התיישבנו אחת מול השנייה על חלקת שיש קרה ומוגבהת. ישבתי והסתכלתי עליה בריכוז והיא ניסתה להיראות לא מעוניינת. החברות שלנו, יחד עם עוד כמה עוברים ושבים, עמדו מסביב וצפו בנו.

עברה דקה. הילדה הבלונדינית עם הפרצוף המטופש והעגיל בציפורן האגודל שלה בלעה רוק והסתכלה עליי. היא רצתה להגיד לי שאני לא אכניע אותה, שהיא תמשיך להיות ילדה שמחה וטיפשה אם היא רוצה ושאני לא אגזול ממנה את האנרגיות שלה, את המחשבות השמחות שלה. היא רצתה להגיד לי שאני שקרנית, והיא רצתה להגיד שאין כזה דבר בכלל מכשפות. אבל היא לא הייתה מסוגלת. משהו נסדק בפנים העגלגלות שלה. העיניים הקטנות שלה הלכו ונכבו. אחרי דקה נוספת היא נשברה. הפנים שלה נתלו חסרי חיים.

"וואו," היא אמרה. הקול שלה קצת רעד. "זה באמת עובד".

חייכתי חיוך רחב של ניצחון. זה היה יום הולדת נהדר.

 

שנים לאחר מכן, גיליתי שאני בעצם סוג של סוהרסנית. דאמבלדור תיעב סוהרסנים. מבחינתו, הם היו היצורים הכי נתעבים ביקום כולו. הם ינקו שמחה ואור וחום מהאוויר, הם מצצו מאנשים את אחרון הזיכרונות הטובים שלהם, והותירו אותם חסרי תקווה להיאחז בה, חסרי ממשות, חסרי כל.

אהבתי את דאמבלדור, ושנאתי את המחשבה שהוא לא היה מחבב אותי. רציתי להגיד לו שאני כבר לא עושה דברים כאלו, שהשתניתי, שאני טובה עכשיו, אבל לא יכולתי, כי דאמבלדור מת. ניסתי להזכיר לעצמי שהסיבה האמיתית שלא יכולתי לומר לו את כל אלו היא שדאמבלדור הוא דמות בדיונית, פיקטיבית, אבל איכשהו, זה לא נראה לי קשור לעניין. ואם יש דבר אחד שלמדתי מהארי פוטר, הוא שקוסמים אפלים לעולם לא באמת משתנים.

 

מלאכים שומרים

 

חידשתי את המנוי שלי לספרייה. הרגשתי חכמה ותרבותית ואלגנטית ויפה יותר מאי פעם. שוב לא אהיה טיפשה ובורה, ואוכל להשתתף בכל השיחות האינטלקטואליות הללו מבלי להרגיש כמו מתחזה עלובה, ילדת כיתה ב' שמתעקשת להידבק לילדי כיתה ה'. ריחפתי לי החוצה בצעדים קלילים ורכים, כמעט לא-גשמיים, למרות תוספת המשקל של שני הספרים העבים שהתווספה אליי. זהרתי מאושר. השומר הזקן של הספרייה, עם השפם שהזכיר לי את סבא, חייך אליי בהפתעה ברורה.

"הרבה זמן לא ראינו אותך!" הוא קרא בשמחה ניכרת שריגשה אותי. לא היה לי נעים להגיד לו שהרשיתי לעצלות להשתלט עליי ופשוט הפסקתי לנסות.

"הייתי עסוקה," הסברתי, והתחננתי שהוא לא ישאל עסוקה במה, כי לא רציתי לשקר לו. הייתי מובטלת כמעט שנה. יכולתי להספיק לקרוא ספר וחצי ביום, אם רק הייתי מנסה, פשוט לא ניסיתי. הוא לא שאל. הוא רק חייך את החיוך הסבי והנהדר שלו ואמר לי שטוב לראות אותי.

לראשונה בחיי עלתה בי המחשבה שאולי בכל זאת, ובניגוד גמור לכל הראיות עד עכשיו, הייתי אחד מהאנשים האלו ששמים לב אליהם ברחוב. גירשתי את המחשבה הזאת במהירות. כל ההוכחות, לפחות רובן, סיפרו סיפור שונה לגמרי. כנראה פשוט הייתי מסוג האנשים שאנשים כמוהו שמים לב אליהם, אבל הוא לא היה אדם רגיל. תמיד הוא נראה לי כאילו יצא בזה הרגע מסרט ישן של חיים טופול על חיי העיירה היהודית הקטנה, שם הוא שיחק בדיוק את אותו התפקיד שהוא משחק ברעננה בשנות האלפיים—זה ששומר בשקט, בדביקות ובנאמנות על סודות רבים ונהדרים שנערמו להם בדממה זה על גביי זה. במשך כמעט עשרים השנים שהכרתי אותו הוא לא השתנה במאומה. הייתי אסירת תודה על כך.

 

ביום ההולדת האחרון שלי, פגשתי את ברק ברחוב, אחרי לפחות ארבע שנים שלא ראיתי אותו. לא בדיוק פגשתי אותו—הלכתי לבית קפה עם נועה והוא קרא בשם שלי מהקצה השני של הרחוב, אמר לי מזל טוב, ונעלם. לקח לי רגע להבין מי זה היה, ולא הבנתי איך הוא זיהה אותי מאחורה, אחרי כל הזמן וכל המרחק הזה, ועוד יותר לא הבנתי איך הוא ידע שזה יום ההולדת שלי. אורן, חשבתי. הוא בטח עדיין בקשר עם אורן, ושנינו נולדנו באותו היום. עדיין, הופתעתי. בדרך כלל הייתה זאת אני שזוכרת ימי הולדת של אנשים שאפילו לא זוכרים איך קוראים לי.

כנראה שתפסתי מקום מיוחד בלב של ברק. הוא התגאה בתואר "האדם הראשון שנגע לי בציצי", או שאולי הייתה זאת אני עם התואר "הציצי הראשון בו הוא נגע", לא הייתי בטוחה, כי האירוע המדובר הגיע לידיעתי רק כשחברה לכיתה הודיעה לי חגיגית שזה מה שהוא מספר לכולם. כל מה שאני ידעתי זה שבסוף שיעור מדעים משמים במיוחד בכיתה ח', המרפק שלו התנגש בי והתחכך קלות בזמן שהוא שם את הילקוט שלו, ושהוא היה מנומס מספיק כדיי להגיד סליחה, כך שלא נטרתי לו. בין כל השיעורים המנווני חושים האלו והכיתות הקטנות והצפופות, יכול להיות שהיו עוד הרבה אנשים שיכלו להתפאר בתארים דומים רק שלא הייתי מודעת אליהם.

 

הלכתי לקניות בסופר באחר צהריים יפה ושמשי במיוחד. אהבתי ללכת לקניות באחרי צהריים שמשיים. הייתה הזווית הזאת, בה השמש האירה עליי ישירות. היא גרמה לעור הפנים לזרוח ולשיער המתפתל ומתלפף מעצמו בעוד שהוא מתייבש מחפיפה, לזהור באדום. יחד עם הרוח הקרירה והנעימה שגרמה לשמלה להתעופף בדרמטיות ולאדום הזוהר הזה להתנופף לי מסביב לפנים, היא גרמה לי להרגיש לא מהעולם הזה, יפיפייה שמימית, מלאכית מאירה, המהלכת לה, לא קשורה לדבר, סתם כך באמצע הרחוב הראשי הסואן, בין תחנת האוטובוס, הסניף של בורגראנץ', והחנות לניקוי יבש.

ברק קרא לי, ושוב לקח לי קצת זמן לזהות אותו. היו לו אותן עיניים נוצצות ותמימות ואותו חיוך קטן וממזרי. הפנים שלו היו קטנות ויפות כמו של אישה, אם נשים היו מגדלות זקנקנים על הסנטר שלהן באופן רגיל.

"מה שלומך?" הוא שאל, ובאותו רגע, לשם שינוי, יכולתי להגיד שבסדר ולהתכוון לזה במלוא הכנות.

"את נראית נהדר," הוא אמר. "את זורחת". נפרדתי ממנו בחיוך והצטערתי טיפה שלא יכולנו להמשיך לדבר עוד קצת. לא היה איכפת לי להמשיך לדבר איתו אפילו עוד הרבה. יותר מאוחר, עלה בדעתי שאולי השמלה המתנופפת שלי גרמה לי להראות קצת בהריון.

 

רוחות רפאים

 

את איילת פגשתי במסיבה משעממת במיוחד בה שתינו לא היינו קרובות מדי לכלת השמחה, שככל הנראה פשוט רצתה הרבה אנשים במסיבה שלה. הייתי במצב רוח רע וקודר וזועף ותכננתי לא לסבול את כל מי שפגשתי באותו הערב. התוכנית הזאת הייתה עובדת מצוין, אלמלא איילת. את דורין, עם עיני התכלת שלא יאומנו והחיוך הרחב, החינני, הידידותי כל כך, תיעבתי מיד. שחר, עם פני הקוטג' הלבנבנות וחסרות ההבעה שלה והבגדים השחורים המשעממים, לא היוותה שום אתגר—לא הייתה בה תכונה אחת שיכולתי לחבב. נילי הגדילה לעשות כששאלה אותי אם אני אוהבת ערפדים. זאת הייתה שאלה מוזרה, אבל אני מצאתי אותה לא פחות ממרתיחה באותו הרגע. "את מזכירה לי מישהי שאוהבת ערפדים," היא הרהרה בקול. אבל איילת ישבה שם שקטה ומנומשת, לא מסתירה לרגע את חוסר העניין שלה בבנאליות שהקיפה אותה, וזמזמה לה עם מערכת הסטריאו שיר של ג'ול. היא לבשה חצאית שהזכירה לי את החצאית החביבה עליי, ולמרות כל התוכניות שלי—אהבתי אותה מיד.

 

היו לה את החיבוקים הכי מתסכלים בעולם—היא הייתה שמה את כפות הידיים שלה על הכתפיים וטופחת עליהן פעמים—וזה הכול. היא הייתה יפה וקטנה עם גוף רך ומנומש וצמיגי, ותמיד רציתי לתת לה חיבוקים גדולים ומועכים, אבל היא נתקעה עם הטפיחות המרגיזות האלו.

היינו שוכבות במיטה שלה, אחת ליד השנייה, בוהות בתקרה, שותקות ומהרהרות. היה לה שיער חלק ורך וכתום ולא היה דבר שאהבתי יותר בעולם מלשחק עם השיער הזה. היא העריכה את זה מאוד, כי היא אהבה ש'מתעסקים' איתה. היא לא התעצבנה עליי מדי גם כשעשיתי לה קשרים בשיער בכוונה, אולי כי הם השתחררו בקלות כל כך.

פעם אחת, היא התעלפה לידי. היא התחילה לחרחר ולפלבל בעיניים, ועם חוש ההומור המוזר שלה, הייתי בטוחה שהיא צוחקת, ואז היא פתאום נפלה על הרצפה. לקח לי רגע להפסיק לצחוק. רצתי מהר לכיור ושפכתי עליה חצי כוס מים. זה עבד. היא לא זכרה כלום ממה שקרה בחמשת הדקות האחרונות. הייתי האדם הכי נורא ושפל בעולם.

לילה אחד חלמתי שהיא באה אליי ומודיעה חגיגית שהגיעה למסקנה שאנחנו צריכות להיות ביחד. הטיעונים שלה נשמעו מאוד משכנעים. במשך שעה שלמה חיפשנו מקום שנוכל להיות בו לבד, וכשסוף סוף מצאנו, היא נתנה לי את הנשיקה הכי רשמית בעולם. היו בה את כל התשוקה והרגש של לחיצת יד בין שני שותפים עסקיים. למחרת היא סיפרה לי שחלמה עליי. שהתגפפנו קצת.

"באמת?" שאלתי. תהיתי אם אני אדומה כמו שנדמה לי. "איך היה?"

"לא רע," היא ענתה, במבט מרוחק וחולמני. "את דווקא מנשקת טובה".

 

שכבתי במיטה של איילת והכתרתי את עצמי כדמות ראשית מטרגדיה יוונית עתיקה. "לפעמים אני מרגישה כל כך טיפשית". איילת בהתה בתקרה שלה, אבל ידעתי שהיא איתי. "את ההיפך הגמור מטיפשית".

 

לי ולאיילת הייתה בעיה. לא הייתי מסוגלת לסמוך עליה. לפעמים, הייתי מכריחה את עצמי לכעוס עליה ולשנוא אותה, רק כדיי לאהוב אותה קצת פחות, רק כדיי לא להתפתות לסמוך עליה. היא השתדלה לא להיפגע מדי. היא הבינה שזה לא באמת קשור אליה. אבל הזמן עבר, וההתנהגות שלי הלכה ונעשתה קשה יותר להבנה, והיא נפגעה בכל זאת. החברות שלי הלחיצה אותה. היא ידעה שבעצם היא הייתה הרבה פחות מיוחדת ממה שחשבתי עליה. היא נאלצה להוכיח את עצמה כל הזמן. בסופו של דבר, מדי כמה זמן, היא התעייפה.

 

אבל היא הייתה חוזרת. תמיד היא הייתה חוזרת, תמיד בדיוק כשלמדתי להתרגל לחוסר הנוכחות שלה בחיים שלי ולמדתי לקבל שיותר היא לא תהיה שם. ופתאום, אחרי חודשים, היא שולחת לי מכתב. המשפטים שלה היו קצרים וסתומים. בפני עצמם, הם עמדו כמעט חסרי משמעות, והניסיון להקנות להם משמעות נוספת, נסתרת, נידון לכישלון. לא הבנתי בשביל מה היא טרחה בכלל.

היא סיפרה שחשבה עליי, אבל חששה, פחדה מכל הכעס הזה שלי. לא היה שום גוון התנצלותי בהצהרה הזאת. זה פשוט היה איך שהיא הרגישה. היא האמינה שלעולם לא תצליח באמת להיפטר מהנוכחות שלי בחיים שלה, לא אם עד עכשיו לא הצליחה.

ישבתי מול המחשב בעבודה והפנים שלי בערו. הרצפה נעלמה לה. ביקשתי ממנה שלא לעשות את זה. לא לחזור לחיים שלי כל כמה חודשים, אחרי שבמאמצים רבים הצלחתי סוף סוף, לפחות במידה מסוימת, להתגבר עליה. אם את חוזרת, כתבתי לה, תחזרי. אנחנו לא חייבות להיות חברות הכי טובות ואני לא צריכה לפגוש אותך כל יום. אבל אני צריכה יותר מאשר מכתב כל כמה חודשים. אחרת זה פשוט לא שווה את זה. זה מערער אותי עמוק מדי, מפרק לי את האמונה במציאות שבניתי לי במאמצים רבים מדי, גם אם בשבילך זה רק מכתב. ידעתי שגם בשבילה זה לא רק מכתב. אבל אחר כך היא שוב נעלמה לכמה חודשים.

לחנות נכנסה דרור, מלווה בסייד קיק שלה, ענבל, בחורה מלאה עם עיניים נפולות ומבט מתאמץ מדי להראות נלהב. ידעתי שדרור אומרת עליה דברים איומים כל זמן שהיא לא נמצאת איתה, וכבר לא טורחת למצוא לה מקומות מסתור לעשות את זה. הן רצו לקנות שני סרטים במבצע הסגירה שלנו ואני עזרתי להם, אדיבה כמו שמוכרת דלפק בחנות די.וי.די שעומדת להיסגר אמורה להיות. דרור הפכה להרבה פחות יפה עם השנים. היא הפכה להיות סתם בחורה. זה שימח אותי, אבל לא יותר מדי. הן שילמו על הסרטים שלהן ועזבו. רציתי לבכות. הטינה הרבה ששמרתי לדרור דעכה לה כולה. כבר לא שנאתי אותה אפילו קצת. הסתכלתי במסך ועברתי בחזרה למכתב שלי. הרגש האנושי היה זול להחריד. הוא לא היה שווה את כל הסבל הזה.

 

מטמורפוזה

 

ככל שחשבתי על זה יותר (ובניגוד גמור לשיקול דעתי, חשבתי על זה הרבה מאוד), נראה היה לי ברור שגם אם כל השאר היה רק בדמיון שלי, השינוי שהרגשתי בו היה אמיתי.  בהתחלה הוא היה מעודן, כמעט בלתי נראה. היה קל מאוד למצוא לו הסברים הגיוניים ולפטור את כל העניין כהזיות פרנואידיות של ילדה עם צלקות קרב. אבל הפער הלך וגדל והפך לבור, והבור, בתורו, הפך למכתש עצום. עמדנו משני הצדדים שלו ולא היינו בטוחות אם מותר לנו להסתכל אחת בשנייה. ברגע האחרון, תמיד, בכל זאת הסתכלנו.

הפרפר היפה והמופלא שהציג את עצמו בפניי וסיפר, ללא מילים, על כל ההרפתקאות הנהדרות אליהן נוכל להתעופף ביחד, נבהל מהתעוזה של עצמו. לא הבנתי למה. הריי הייתי מודעת לגבולות. ידעתי מה אפשר ומה אסור. ידעתי שתנועה לא זהירה עלולה לקרוע ולהרוס את הכנפיים היפיפיות הללו, ולא הייתה לי כל כוונה להתקרב אליהן. אולי, להתקרב אליהן קצת, וממש בעדינות. לא הייתי נותנת לעצמי להרוס שום דבר. ידעתי שלא נוכל באמת להתעופף יחד. סתם נהניתי קצת לדמיין את זה.

אבל הפרפר היפה, שלא היה שלי, נבהל מהדמיון הזה. הריי הדמיון הזה לא היה רק שלי. הוא נבהל ונסוג והתקפל לו חזרה לגולם, ושוב לא יכולתי לדבר איתו, לגעת ולו רק בדמיון. כשהתראינו שוב הוא חזר להיות זחל. למען הסדר הטוב והתקני ומראית עין של נורמאליות יחסית, הוא לבש מעליו כנפי פרפר סינטטיות. הן היו יפות, אך לא השתוו לכנפיים המקוריות, המשלהבות. אלו לא היו כנפיים לעוף איתן.

ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא כועסת. שאני מבינה את ההחלטה הזאת, ושאפילו, בדרכה, זאת הייתה החלטה חכמה ואמיצה. הריי לא רציתי להיות מקור לבלבול ועצב בחיים של אף אחד. לא רציתי להיות סוהרסנית יותר. אבל ההיגיון לא הצליח להגן מעוצמת הפגיעה. נפגעתי. התעצבתי. והתחלתי לכעוס. התחלתי לכעוס ממש. לרגעים, התחלתי אפילו לשנוא. הארס נזל ממני בזרם הולך וגובר. הריי זה לא היה פרפר מעולם. זאת הייתה תולעת. הלשון שלי התחדדה והציפורניים שלי הושחזו וקפצו מעצמן החוצה. הרצון לפגוע בחזרה, להפיל, להשפיל, להכאיב, לפצוע, היה כמעט חזק ממני. השפרצתי חומצה שחורה ומרירה לכל עבר. שאבתי אנרגיות חיוביות מכל מי שרק העז להתקרב.  נהייתי מותשת.

 

בלילות, היה לי קשה להירדם. הכעס העלה את האדרנלין, וכשסוף סוף הצלחתי להשתיק את הכעס, כל אותן מחשבות שבמשך היום לא הרשתי לעצמי לחשוב, מיהרו לתפוס את מקומו. חלקי הפאזל לא התאימו זה לזה. התמונה, ככל שהתאמצתי להשלים אותה, נותרה לא ברורה. איך פרפר יכול להפוך חזרה לזחל, ועוד להעמיד פנים שהכול לגמרי כרגיל?

הייתי עייפה. נמאס לי לשנוא. רציתי לסלוח. "רגע," קראתי, "אל תלכי!"

כל מה שרציתי לעשות היה לחבק אותה חזק-חזק, לקבור את המצח שלי בתוך הכתף שלה ולבקש ממנה שלא נריב יותר אף פעם-אף פעם, אבל לא יכולתי לעשות את זה, כי לא רבנו בכלל מההתחלה.

 

כוחות-על

 

לפעמים היה קורה שהייתי מתעוררת רק מעוצמת הנפילה, קצרה ככל שהייתה. המיטה כולה הזדעזעה ורעדה מסביבי, והשמיכה הייתה מונחת מעליי בצורה שלא נראתה הגיונית. הגוף שלי כאב כולו. הכתפיים נראו כאילו לא התכוננו לתנוחה שבה הן מצאו את עצמן. שנאתי את הנפילות האלו. שנאתי לא להבין. כשורד ביקשה ממני להראות לה איך אני עושה את זה, לא יכולתי לעשות כלום. הריי אני בעצמי לא ידעתי איך זה קורה.

וכל כך פחדתי מהנפילות האלו.

 

חור-תולעת

 

איילת נכנסה לה בצעדים חולמניים אל תוך היער ,שם עבדתי לא בתור מוכרת, אלא בתור פיה. היא הייתה בת שלוש עשרה. לא היה בזה שום דבר מוזר, אלמלא העובדה הקטנה והפשוטה שהיא הייתה כבר בת עשרים וארבע. בהיתי בה בעיניים לא מאמינות. כבר ציפיתי שהחברה שהייתה איתה תתגלה כדורין בעלת עיניי התכלת המדהימות, בגרסה בת השלוש עשרה שלה, אבל זאת הייתה סתם ילדה זרה שלא הכרתי.

לא הצלחתי להתיק את העיניים שלי ממנה. זאת הייתה היא. היא לא יכלה להיות אף אחת אחרת. העור החיוור והרך היה מכוסה כולו בנמשים כתומים. העיניים הירוקות-אפורות, המבהילות בשקיפותן, נחו בשלווה במרכזם של שני עיגולים כהים גדולים, יבשים ומקומטים. בגיל שבע עשרה היא הייתה עתידה ללכת לרופא עור שיביא לה תכשיר שיטפל בזה, אבל בינתיים, הם עדיין היו שם. השיער שלה עוד לא היה כתום. הוא היה רך וחלק כמו תמיד, אבל בינתיים, הוא שמר על הגוון השטני הבהיר שהיה לו במקור. היא עוד הייתה תקועה עמוק במצב המוזר והמביך הזה שרב בני הנוער חווים אותו, לפני שפרחה והתייפתה בסביבות גיל חמש עשרה.

היא הסתכלה בי בסקרנות, אבל היא לא זיהתה אותי. היא הייתה עתידה לפגוש אותי רק עוד שנתיים. היא נבהלה קצת כשביקשתי ממנה לא להיכנס לחדר האחורי, ומלמלה 'סליחה' נבוך, בקול של איילת כשהיא הייתה בת שלוש עשרה. נדמה היה לי שאולי היא מרגישה שאנחנו מכירות אחת את השנייה, אבל איילת, שהייתה שכלתנית הרבה יותר ממה שאהבה להודות, לא אמרה כלום.

עקבתי אחריה ממרחק ברחבי החנות. היא הייתה מרתקת בדיוק כמו שהייתה פעם, או בעצם, כמו שהיא הייתה עתידה להיות. היא רקעה ברגליה בשקט וברכות בהתאם למוזיקה האירית שהתנגנה בחנות, בווליום גבוה מדי. היא תמיד אהבה מוזיקה אירית. פעם צרבה לי דיסק במיוחד, ואני התרגשתי על זה שחשבה עליי, אפילו שכבר לא היינו כל כך קרובות אז, ככל שהיינו מסוגלות בכלל לא להיות קרובות. חצי שעה שלמה עקבתי אחריה והתעלמתי מכל שאר הלקוחות. לאיילת תמיד היה הכוח להוציא אותי מהסביבה המיידית שלי. כשהיא עזבה, רציתי לרוץ לטלפון שלי ולהתקשר אליה, או לפחות לשלוח הודעה. רציתי לכתוב לה ברגע בו חזרתי הביתה. לא הצלחתי להביא את עצמי להפטר מהגשרים שהיו לי לקשר אליה, אפילו שהנוכחות שלהם הייתה תזכורת כואבת. אבל לא עשיתי כלום. נשמתי עמוק וחזרתי לעבודה. החיים שלי היו מסובכים דיים גם ככה.

 

גלגול נשמות

 

דרור הפסיקה לדבר איתי בקיץ שבין החטיבה לתיכון. בתמימותי העקשנית, לקח לי כמה זמן לקלוט את המצב. ידעתי שהיא יכולה להיות מפוזרת, בלתי מתחשבת, ולא לקחתי יותר מדי ללב את העובדה שלא החזירה לי טלפונים. בשבוע הראשון. בשבוע השני התחלתי לדאוג. בשבוע השלישי התחלתי לכעוס. בשבוע הרביעי נשבעתי לשנוא את הכלבה הזאת לנצח.

ברור, ידעתי מי היא, ויכולתי בקלות לראות את זה בא, אבל כל הידע הזה לא עזר לי בכלום, כי לעזאזל, אני סמכתי עליה. חלקתי איתה את כל הסודות שלי אפילו שידעתי כמה בקלות היא מספרת סודות של אחרים, ובטחתי בה עם הלב שלי גם כשראיתי באיזו שלוות נפש היא מנפצת לבבות של אחרים. לא הבנתי את זה. לא הבנתי את זה בכלל. אם היה דבר אחד שלא הצלחתי לקלוט בכלל ביחסים בין בני אדם, זה היה איך אפשר פשוט להפסיק לאהוב מישהו. איך אפשר שיהיה איכפת לך יום אחד, וביום הבא פשוט לא. לא הבנתי איך היא יכלה לעבור מלדאוג לי ולעשות לי שיחות מוטיבציה ולפרוץ בבכי מהמחשבה על כל המחשבות הרעות שלי, ללא לענות יותר לטלפונים. ומה אם היה לי משהו חשוב להגיד? מה אם באמת הייתי זקוקה לה? איך אפשר פשוט, כך פתאום, להפסיק לאהוב?

 

כשהתחילה שנת הלימודים, היא הייתה אומרת לי היי במסדרון. היי במסדרון. יכולתי לצרוח. חלמתי שאני סוקלת אותה בקבקבי פלטפורמת העץ שהיא אהבה כל כך. אני היא ואיילת ישבנו ביחד במגמת אומנות. איילת שנאה אותה מבלי להתאמץ וזה גרם לי לאהוב אותה עוד יותר. בחודשים הקרובים, כשדרור הייתה אומרת לי היי במסדרון, הפסקתי לענות לה. בשכבה של שבע עשרה כיתות, היא יכלה למצוא לעצמה מספיק אנשים להגיד להם היי.

 

את דרור חיבבתי מיד. את איילת אהבתי אפילו מהר יותר. לא יכולתי לסמוך עליה, כי לא יכולתי לסמוך על חוש השיפוט שלי איתה. היה משהו מבהיל בכמה קל היה לי לפתוח את עצמי אליה, בקלות שבה המחשבות והרגשות הכי כמוסים שלי זרמו ממני בחברתה. ברירת המחדל היחידה הייתה להתייחס אליה בחשדנות. חיכיתי לרגע בו היא תאכזב אותי. ידעתי שהיא עומדת לנטוש. לא היה לי ספק קל שבקלים שהיא עומדת לעזוב אותי ולשבור לי את הלב לרסיסים קטנים, ושאחרי כל זה אני לא אוכל יותר לבטוח בבני אדם בכלל, אף פעם.

אז, לפחות, אני אהיה בטוחה.

 

כשפגשתי אותה, תכננתי לא לחבב אותה בכלל. היה משהו מתנשא בעצם ההגדרה שלה, שהוציא ממני רוח מרדנית, חצופה ובילתי מתרשמת. אבל הנחישות שלי לא הספיקה לזמן רב נגדה. מהר מאוד הכנפיים המרהיבות שלה כבשו אותי. רציתי בקרבתה.

באותו הרגע ידעתי שאני לא אהיה מסוגלת לבטוח בה באמת לעולם.

 

עולמות מקבילים

 

קיוויתי שהחלום השלישי יהיה גם החלום האחרון. ההתעוררות הייתה ברוטאלית. התעוררתי ממנו מפוזרת, שבורת לב לחלוטין. לא רציתי להתעורר מהחלום הזה. רציתי להישאר בו לנצח. רציתי לבכות ולהתכרבל בחזרה לכדור קטן ולחזור בחזרה אל העולם ההוא. החתולה שלי הילכה על החזה שלי בצעדים קטנים ומכאיבים, אדישה לעובדה שהאמא האוהבת שלה נמצאת בעיצומה של התמוטטות נפשית אמיתית מאוד.

זה לא היה חלום שמח. לא היה בו שום דבר טוב, במובן המסורתי. שני החלומות הראשונים היו מעניינים יותר. היה את החלום הראשון בו האוטו שלי, שחור ועתיק, יצא מכלל שליטה. לה היה חבר מתעלל. היא עזבה אותו ולקחה את האוטו שלהם והצילה אותי מהמכונית רדופת השדים שלי. היא אמרה שתסיע אותי הביתה, אבל נסענו יחד לכיוון לא ידוע והשארנו חברים ורכבים אלימים מאחורינו. זה היה מאוד 'תלמה ולואיז'. החלום השני היה כמעט בנאלי. נפגשנו בהקשר הרגיל והתנהגנו כמו תמיד, אבל הכול מסביב היה שונה לגמרי, המקום, האנשים. הכול קיבל צבעוניות קצת שונה, עלובה, רטובה. יצאתי מהמקום ונכנסתי לחנות של תכשיטי מתכת עתיקים. זה היה נחמד. היה קל להתמודד עם זה.

 

אבל החלום השלישי היה שונה. בחלום השלישי אפילו לא נפגשנו. נשארנו רחוקות יותר ממה שהיינו אפילו בחיים האמיתיים. אבל המסר, בשינוי חד, היה לראשונה ברור לחלוטין. היא סיפרה לי כיצד התגלגלו הדברים. איך פגשה את האנשים שפגשה, והדברים שקרו ואיך כל זה גרם לה להרגיש. הפרטים של כל אלו אבדו לי מהר מאוד. שמחתי שהיא מספרת לי, אך הפרטים לא באמת שינו את המצב. המילים היחידות שהצלחתי לזכור היו "חצי שנה". הן הותירו בי תחושה מרה של החמצה.

היא התוודתה בפניי על לילות מאוחרים ועל מח עייף, שאזל בו הכוח להלחם במחשבות, ושכן, היו מחשבות. ברגעים הבלתי נראים האלו, בהם מבצעים את המעבר בין שני העולמות, היא גילתה לי על תחושה נעימה ועוטפת, כמעט מרגיעה, אפילו בהיותה חסרה כל כך. היא אהבה את החיים שלה, ולא שקלה לשנות אותם. לא ציפיתי ממנה לשום דבר אחר. כשחשבה על כך היא נהייתה עצובה. המציאות עמדה בינינו. היא לא הייתה רעה, בפני עצמה, אבל היא הייתה בלתי מתפשרת.

לסיום, היא ציטטה לי בית משיר ישן שריגש אותי עד דמעות. לא הצלחתי יותר לזכור אותו בשנייה בה התעוררתי, אבל הייתי בטוחה שהיה שיר אמיתי, כי זכרתי שזיהיתי את המנגינה שלו בתור אחד מהשירים האלו שלא ידעתי עד כמה אני באמת אוהבת. הוא דיבר על אהבה חסרת טעם, חסרת תקווה, ועל איך הוא ואהובתו לעולם לא יוכלו להיות מאושרים ביחד, לא משנה מה, ואיך למרות כל זאת, הוא לא יכל באמת להצטער על כך שאהב אותה.

ההתעוררות הייתה קשה מנשוא. עוד יכולתי לשמוע במוחי את כל המילים האלו, שלא ייאמרו לעולם. כל המילים שאסור היה להגיד. ביקשתי לחזור אליהן, רק לעוד רגע, רק עוד פעם אחת. רציתי לשטוף רק עוד קצת בידיעה העצובה הזאת. חוסר הודאות של העירות היה כל כך הרבה יותר אכזרי ממנה. חוסר הודאות היה אינסופי.

 

קיוויתי כל כך שהחלום השלישי יהיה החלום האחרון, אבל החלום הרביעי כבר עמד לו בפתח. עצמתי את העיניים וביקשתי, לפחות לשעות הקרובות, להפסיק להתקיים. מתוך ספר ספרייה שנח ליד המיטה שלי, אור אדום חדר לי אל בין העפעפיים.