יצירות
מאת גוני היימס
(מרצה – ציפי שחרור)
שירת הבלטות
"בכל פעם שאני מנגן"
מזדמזמם לי בראש. אין לי שמיעה אבסולוטית/אוזן מוזיקלית, אבל יש לי כלי דו- גלגלי.רק רוכבי האופניים יודעים וגם, לא כולם, רק יחידי סגולה, שאפשר לנגן ברכיבה.
לא צריך לשאת גיטרה על הגב וגם לא לאחוז במפוחית ביד אחת ולנשוף במאמץ.
במקום המפורסם בשלושה קולות בודדים שקרעו את האוויר , שרפו אותו ופילחו חזה , רוכבת אני שמעולם לא ניכרתי בחוש מוזיקלי ומנגנת על מרצפות באבחת פדל.
מרצפות אבן אפורות, שבורות מורמות ,שטנקים דורסניים הסבו אותן לכלי נגינה.
המרווח השונה בין כל מרצפת לאדמה והזווית בה התרוממה מהקרקע, הפכו את כיכר רבין לקסילופון ענק. צליל עמום, חלול, נבוב ממעמקים.
יש רוכבים יודעי דבר, הטוענים שאפשר לדווש את 'יונתן הקטן' ומכירים את התווים ואף מלווים אותם בקול שני בצלצולי פעמון, שהולכי הרגל ידעו שיש כאן קונצרט.
שמיעה
-_נה את שומ__ או__?
חצי אוזן במים, חצי בחוץ. הגוף מרחף, צף בבריכת השחייה.
המים רדיד אלומיניום אל מול האור, מקומטים גלים קטנים , מנוקדים בשאריות צבעוניות של מזרוני ים צהובים וכדורסל כתום החג ככוכב לכת שסטה ממסלולו ומשייט במסלול לא ברור, לא קבוע.
אני מפנה את ראשי , מחפשת אחר ראשה הזהוב של עדי.
זמזום דבורים מתמרנות על שפת המים, צווחות עונג של ילדים הנפגשים לראשונה עם קור המים, רחשי פטפוט מבוגרים.
אני לא מוצאת, אין לי מה לחפש למעלה. נשימה אחת ועולם של שקט.
קולות של מעלה לא נשמעים יותר, או נשמעים במעומעם. כבדים, איטיים. מילים מתפרקות לצלילים חסרי משמעות.
- דנההה. צרימה חדה, גבוהה, מזכירה גור כלבים מפוחד מייבב.
אני מפנה את הגוף חסר המשקל ומייללת בחזרה כדולפין "עדדדדיייי".
אנחנו שועטות אחת לעבר השנייה, נותנות 'כיפ' במשק סנפיר שאין בו כאב ומעוררות תנודות בממלכתנו התת-מימית.
אנחנו מסתכלות זו בזו ויודעות. משלבות רגליים כשתי יוגיסטיות המנסות להגיע מריחוף לישיבה על אדמת קרקעית התכלת.
עדי מסמנת בידה שהיא ראשונה, אני מהנהנת, משחק הניחושים.
-אבבבבא בועות ב' מתגלגלות מבין שפתיה. אני מסמנת לה עם האגודל לעלות.
-אבא? הקול האמיתי שלי צרם לאוזנינו. צרחות, המיית אדם, אדי המים , שריקת מציל. גם בחוץ היא מנידה כן מהיר עם הראש וצוללת למטה, אני אחריה.
המלה הבאה שלה שוב
-מעצצצצבן.
אני מסמנת תנועת שאלה עם היד.
היא מחווה תנועת סיבוב עם האצבע , כמברג המנסה לפתוח את הרקה.
-משוגגגגע?
הראש מניד 'לא' נמרץ , נעצר, מסמן 'כן'. לפני שאני מספיקה היא בורחת לעמוקים בשחייה מטורפת. אף פעם לא השגתי אותה בשחייה.
בנשימה קצרה, הלמות הלב מתופפות באוזני "עדי, מה קרה?"
-כלום. היא נאחזה בידיות המקפצה הלוהטות ועשתה סלטה לאחור.
מיהרתי להאחז בהן גם עם רגליי וצפתי בגבי למים כשפני לשמיים.
-אז למה אמרת?
-סתם. הוא הרגיז אותי. בואי נשחק מת.
-טוב, מי שמתרוממת ראשונה מפסידה.
מילאנו אויר בחזה , מתחנו את גופינו. עדי עצמה את עיניה החומות בלי להסתכל אלי לפני.שיערה הבלונדיני קרשים, נפרש מסביבה על המים הקיף אותה כשמש קטנה.
היה לה ביקיני צהוב וכתום מארצות הברית ולי בגד ים שלם מעפולה ושיער אסוף לגולגול שחור. נשכבתי אחריה ועצמתי את עיני.
הרוח משיטה אותנו , חסרות תנועה ושקט של אגם ממלא את האוזניים.
הפרתי את החוקים והצצתי בעדי. היא פרשה את שתי ידיה לצדדים ונראתה כישו הצלוב- צרוב בכלור, סבלו בלתי נגמר ולא פתור.
פניה הקטנות שתמיד נעות ומתרוצצות, טבלו ברוגע.
גל קטן העלה אותה מעל פני המפלס וחשף אותה לרעשים. היא העוותה את פיה בחוסר שביעות רצון ועיני האיילה שלה נעו בחוריהן אך היא לא משה מתנוחתה, רק השקיעה את ראשה עמוק יותר.
אנחנו מתרחקות אחת מהשנייה ומתחברות שוב, בשמיניות, תמיד, או כך חשבתי אז.
רציתי שמישהו יחשוב שקרה לנו משהו. סערה תתעורר , המציל יקפוץ ראש עם גלגל ההצלה הכתום לבן ויחלץ אותנו.
- מה אתן עושות בנות, מה זה המשחק המטופש הזה? עיצורים חותכים , מהירים של מישק'ה הרוטן תמיד חדרו וחצו את מחיצותינו .
- תיקו!
- למי אכפת? הנדתי בכתפי
-לא אכפת
-אני רעבה, אני הולכת לאכול צהריים בבית.
-אני נשארת עוד.
- עוד מעט סוגרים. רוצה לבוא אלי לאכול ואחר-כך נעשה מחנה?
-כן, הזיק ניצת מחדש , הלהיט את נקודות השמש בלחייה.
כבר מזמן לא הייתי אצלה בבית. תמיד הולכים אלי.
בכפות רגליים יחפות, בכביש שורף וחורך, מחפשות פיסות דשא, מהלכות בדממה כפקיר הודי על אספלט אוגוסט .
רחובות המושב ריקים, פה ושם עובר טרקטור, מפר לרגע את דומיית החום ונעלם.
הבתים המתנמנמים בכסות צל העצים ואדי החום העולים מהאדמה משווים לכל חזות של חלום.
בדרך לבית שלי עוברים ליד הבית של עדי.
היא מגבירה את הקצב.
רגליה כמו מספרי תפירה ענקיות , גוזרות-קורעות את התפר התוחם את ביתה, פורמות את התך ולמרות שאני מנסה לתפוס את הצל שלה, אני מספיקה לשמוע צעקות רמות. קול גבר חותך בלי שליטה ולא נשמע קול בחזרה.
-נו, בואי כבר, חם. היא מפנה את ראשה אלי כדי לבדוק.
- אני באה, את רצה נורא מהר.
אבל הניסור הפראי של אביה רודף אחרינו לאורך הרחוב ומשיג.
אני מדביקה אותה לבסוף "יש שניצל ופירה וממתק לקינוח".
- אני לא כל כך רעבה, ראשה מופנה לרגליה שמפתיעות גם אותה במהירותן.
-טוב, נגיע ותראי .
במטבח העץ החום, החם, מחכה לנו האוכל. אני שמה בתנור מנה כפולה בלי לשאול והריח מופץ, מתגרה ומנחם .
- בעצם בא לי קצת.
ברקע טרטור שעון העצר של האובן, מתקדם לאחור, זמן שאול של חסד.
-הוא לא שומע טוב, זה בגלל המלחמות, בגלל זה הוא מדבר בקול רם.
צלצול הפעמון מקפיץ אותנו, תם הזמן. יותר לא דיברנו על זה.
אנחנו אוכלות בשתיקה.
-אני לא בא מחר לבית ספר.
- אה, אמרת בא במקום באה.
- התבלבלתי, כי בראש שלי לפעמים אני כמו בן.
-מה זאת אומרת?
-במחשבות שלי אני מדברת בבן.
- והבן הזה הוא גם עדי?
-כן
-ויש לו קול כמו שלך?
- לא בדיוק קצת יותר חזק כזה, היא מדגימה ואני צוחקת.
-זה לא מצחיק
-סליחה. הוא דומה לך?
-כן, הוא אני, אבל בן.
-אז את חבר שלי?
-גיחי, נורא מצחיק. בואי נלך להתחבא במחנה. היא נטשה את ארוחת הצהריים וקפצה לחצר.
המחנה שלנו היה חלל בתוך שיחי הרדוף . פרחיו הורודים מושכים מפתים ועליו נגועים כחץ אהבה מורעל. נשכבנו על האדמה והצצנו על הכביש.
דינה ודני, ברוך וברכה
צחקתי חרישית. שכן מקרי שעבר ברחוב הסב את ראשו מחפש את הגוף השייך לקול, מחייך לעצמו וממשיך.
עדי די, זה לא יפה.
מה, רק אמרתי זוגות במושב, זה אמיתי. עכשיו תצעקי את, אבל כמו שבנות בכייניות.
צרחתי בכניעה, כובשת את פני באדמה , מעיפה מבט מהיר עוקב אחרי ההד, מקווה שלא שמעו.
אוף חנונה. היא קמה בבת אחת, רצה בחצי כפיפה, תפסה בשתי ידיים את ענף עץ הפקאן והרימה את עצמה למעלה בזקיפות. נעמדה מוקפת עלים, אור צהוב-ירוק עוטף אותה, מחבק ויוצא ממנה הלאה. נשאה את ידיה למעלה וזעקה, "שקט, אני רוצה שיהיה פה קצת שקט."
חלמתי שאני שוחה בים של דבש
חלמתי שאני שוחה בים של דבש
לא ים, כמו בריכה והכל דבש
אגמי עיניו פולי קקאו נשפכו במפלים לשפתיו. בדרך צבעו את פניו החומות כאגם שוקולד וחייכו .
אני הבטתי אליו, פניו אל הים הפרוס לפנינו כעוגת שכבות . טורקיז- אפרפר, מעליו שכבה כחולה כהה ותכולה בהירה ולקינוח נגיעות ענן לבן בציפוי תכול שמיים. התבנית מסגרת עץ עם מכסה כפות תמרים מצהיבות ממעל.
עיד אומר שלא צריך לחשוב יותר מדי
את חושבת הרבה. וואלה, אם את חושבת יותר מדי יבואו עוד בעיות ואם יש לך משהו קשה תשכחי ממנו ותחשבי על מחר.
לאיזה בעיות אתה מתכוון?
יש דברים לא צריך להגיד, אם אני אומר אותם יהיו יותר קשים, צריך לשכוח
נכון , אתה צודק.
נשענתי לאחור על כריות , לרגלי שטיח עשוי פסים פסים של צבע, חלומות של אורג טווה חיים אחרים , בסגול ליד לבן שמנת, חום שחור , ירוק, ורוד. דהויים משמש קשה, זרועים חוטי זהב מחול ומקושטים פרחי מלח.
השענתי את ראשי כדי להירדם.
בידכ שרשרת?, קול חלוש, נעים אך יודע את כוחו מחכה ליד ראשי
לא תודה
רק לראות
אחר כך
כמו קוסם מוציאה לפני את הקשת, עשויה חרוזים חרוזים. מגדלת שדות של פרחים קלועים מתוך שק מאובק. אי אפשר שלא לרצות לקחת מהגוונים המתחבאים בלובשת השחורים.
איך קוראים לך?
איה
איה, זה מקוראן שלנו
כן, זה גם בעברית ולך איך קוראים?
עיישה
כמו אשתו של מוחמד הנביא
כן, מוחמד היא מחייכת חיוך שלא נראה מתחת לכיסוי הראש
בת כמה את?
תשעה ועשרין, אני מתרגלת את הערבית שלמדתי
זה צמיד לילדים קטן, היא לא שוכחת את שליחותה
אבל אין לי ילדים
וגבר יש?, היא מנסה לחרוז שרשרת צבעונית שתחבר בין מעטפת שמלה שחורה, רבת שכבות והסתרות , רקומה בצבעים כנועים לבין שמלה לבנה שקופה וקצרצרה. בין פנים מכוסות , רק עינים מציצות לשיער ארוך בהיר פרוע ומשקפי שמש מפרידות.
לא
אינשאללה יבוא
אינשאללה, ולך יש ילדים?
שתיים. חדיג'ה ור'נה. בנאת
הכי טוב בנות, על זה אנחנו מסכימות.
עיד מתקרב בגופיה לבנה ומכנסי שרוואל סגולים. בזרועותיו הרזות הוא נושא מגש תה עגול כסוף. מוזג מקומקום אמאייל ירוק לשלוש כוסות זכוכית קטנות , מוסיף סוכר בלי לשאול וכולנו לוגמים בשתיקה. הטעם מריר-מתוק כמפגש הים עם המדבר.
מה יש בתה?
זה מרמריה ונענע, איך אומרים זה בעברית?
מרווה
כן מרווה ונענע?
נענע זה נענע אני אומרת והוא צוחק
הם מדברים ביניהם ואני מנסה לעקוב. למדתי ערבית ספרותית באוניברסיטה ואני יודעת להבין ששר החוץ הישראלי ערך ביקור בקהיר, אבל את המתרחש בחדשות החוף במדוברת ולא בין הספרים ,אני מפספסת.
עיד מעדכן נסער. את יודעת, ראו פה אתמול שלושה דולפינים, הם הלכו לסעודיה. אני אוהב דולפינים. הם בשנטי. יפים, חכמים חופשיים, כמו בדואים, הוא צוחק.
אני לא דולפין, יותר זלחיפה, צב.
הוא מחייך בלי לשאול ואני דווקא רציתי להסביר לו/אולי מבין שהשריון כבד לי ומחניק, שלאט לאט אני מוציאה את הראש ומתקדמת ונסוגה בחזרה. שבגלל זה באתי לסיני לבד, למרות ואולי בגלל כל האזהרות.
קצת טבילות בים, קצת ספר, קצת אוכל, הירדמויות חטופות בסוכה והערב יורד בלי שהרגשתי.
ההרים האדומים-חומים שהשאילו לים את שמם, משילים את שמלות היום הגנדרניות , עוטים ארגמן ולבסוף בוחרים בכותונת לילה שחורה סקסית ואפלה.
הים, כמחזר נאמן המנסה להגיע לאהובתו, מתדמה לה בצבעיו ולא מפסיק לגעוש ולרחוש, לנסות להתקרב.
בסוכה יושבים עיד ואני. הוא כולו בלבן,מתגרה בחושך.
להדליק לך אש?
לא, זה מסריח, עזוב
אבל זה חם, זה טוב
מה, זה לא יצית פה הכל? זה מסוכן, החושות יישרפו
אל תדאגי, נעשה אש קטן והוא ממילא התחיל להבעיר, עוד לפני שהסכמתי.
זרועות להבות כתומות –צהובות פרצו אל השחור. מזהירות, מתרות , שולחות מסרים אל הכוכבים הנראים פה כל כך בבירור מאירים וזורחים אליהן מרחוק בהתרסה.
את נשואה?
לא ,גם אתה עם השאלה הזאת.
הוא לא מבין ואומר אני לא, אני בן עשרים ואחד
צחקתי, אתה אומר שאני זקנה?
לא זקנה, אבל גם לא צעירה
נכון, אם הייתי בדואית כבר היה לי שידוך.
וואלה אני לא מתחתן משידוך, אני רק מאהבה
באמת, אפשר?
כן, למה לא, בטח אפשר
אתה אוהב מישהי?
ואת?
לא, כבר הרבה זמן לא, אני אומרת לו ולי
שוב מבטו רחוק, תנועותיו האיטיות מלבות את האש. גופו הרזה כורע על כפות רגליו, רוכן אך לא מניח לעצמו לנוח עם כל גופו על החול. כחולף, נע ונד, כמעט יושב אבל דרוך לקום וללכת ברגע.
את מסתכלת עלי?
לא...כן
גל בד לבן ליטף נחשול שיער דבשי. עיניים פראיות התקרבו במעוף עורב אלי כרמי זיתים בעיניי. רוח מזרחית חמה, אש בוערת, ים רוגש. כוחות טבע מפרים סדרי עולם.
דפיקת לב שמיים פילחה את האוויר. צב מתכנס ואיילה שלוחה מנתרת לאחור. גשם זלעפות ניתך, אש הופכת לגחל משווע לבערה. ההרים מתרככים ומחזירים אהבת מים אל הים בנהרות סחופי בוץ, נותנים קצת מעצמם.
רצנו כל אחד לדרכו, מבקשים מחסה, נמלטים בריצה מזכרון שורף. אני סומכת על המים שיטשטשו עקבות.
הגשם צילצל בפעמוניו על גג הבקתה ובחדרי ליבי, ביקש להכנס כל הלילה ולא נתן לי לישון.
למחרת השכם בבוקר, באוויר נקי, בריח שמחת התחלה וסוף ברוח קרירה של מרחבים פתוחים ובצבעים אחרים לגמרי, נסעתי הביתה. לא השארתי שלום, השארתי רק משקפי שמש כהות.
