יצירות
מאת משה פריבס
(מרצה – ציפי שחרור)
"ג' ו ל י"
"הצילו!"
באיזו שפה היא מדברת? ברור שהיא זועקת לעזרה. הסכין הנוצצת נעוצה בבטנה. דם ניגר על החולצה הלבנה.
"הצילו!"
היא שוב צועקת. המילה לא לגמרי מובנת, אולי השתבשה בכאב שמעוות את השפתיים. כן, צריך לעזור לה, צריך לאחוז בידית השחורה המחוספסת ולשלוף את הסכין דרך החולצה; כבר בקושי רואים שהחולצה לבנה; כתמי הדם מתפשטים לכל עבר.
למה אתם יושבים בשקט? מדוע אתם לא קמים ועוזרים לה? מצאתם לכם זמן להתעסק במי ומה היא ומי ומדוע ולמה רוצים להרוג אותה. אם לא איכפת לכם, קודם כל תצילו את חייה, שילפו החוצה את הסכין - בזהירות, תימצאו איזושהי דרך לעצור את הדם – אחר כך תשביעו את סקרנותכם המעודנת.
לא ייאמן ! ממשיכים לשבת בנחת. מבעד לכל המילים אתם בכלל מסוגלים לראות אותה? הביטו בה! ראו את השיער השחור השופע, מיטלטל קדימה ואחורה, הפה הרחב המתעוות, ראו את העיניים החומות הגדולות; לרגע נעצמות בכאב, לרגע נפקחות בבהלה; ראו את רגליה המתפתלות, שימו לב לקרסול המבצבץ מבעד לג'ינס, לכף הרגל הקטנה בנעל וורודה עם פונפון קטיפה זעיר. בוודאי חייכה לעצמה כשראתה את הנעליים הוורודות בחלון הראווה, מייד ידעה שתיקח אותן. עכשיו העיניים עצומות בכאב אבל אנחנו יודעים: העיניים החומות הללו היו שוקקות חיים; צחקו עם חברות וחברים; התרככו מול אהובים; התמתחו, שטופות זיעה ועונג, בין סדינים; חייכו אל ילדים.
לא ייאמן! כל כך הרבה ראיתם בעיניה ואתם עדיין לא זזים. תיזהרו, זה לא יעבור לכם בקלות. לא תוכלו לשכוח. שוב ושוב תיזכרו בה, בכל פעם שתיראו שיער שחור מיטלטל מייד תיזכרו בה ותיזכרו שלא עשיתם כלום. ואל תגידו שלא יכולתם; אנשי מילים אתם, מה כבר יכולתם לעשות? הרבה מאוד אפשר לעשות במילים, הרבה מאוד. רוצים דוגמא קטנה?
"ג'ולי, קומי".
היא קמה ונעמדת מולנו. אף טיפת דם על החולצה הלבנה. צחורה כשלג. השיער השחור אסוף לאחור. העיניים החומות צוחקות אלינו. איזו הקלה. כולנו, גברים ונשים, ממש רוצים לנשק אותה. מותק שכזאת, עומדת ומחייכת אלינו בנעליים וורודות עם פונפונים –
שוב?! מאיפה הגיעה הסכין?
"הצילו!"
יחסים בלי וניל
הגיע תורו. היא ראתה אותו עומד ומדבר עם המוכר. מדי פעם גחנו שניהם כאשר המוכר מצביע על אחת הקופסאות ונותן לו דוגמא לטעימה בכפית פלסטיק קטנה. מה הם מדברים כל כך הרבה? חשבה. אני לא הייתי מסוגלת לדבר על זה כל כך הרבה. בסופו של דבר הניח המוכר שלושה כדורים בגביע, האיש שילם, לקח את הגביע והחל ללכת לעברה שישבה ליד שולחן קטן, על המדרכה. פתאום הייתה בטוחה שהוא יעצור, ייקח "לק" או "ביס", ורק אז ימשיך וילך אליה. כך היה ובעודו מלקק בא והתיישב לידה.
"את בטוחה שאת לא רוצה?"
"איזה מבט היה לך..."
"מה?"
"איזה מבט היה לך בעיניים כשלקחת את הגלידה. בי אתה כבר לא מביט כך."
הוא ידע שעליו לומר משהו ובעודו מחפש מה לומר הרגיש שהפיסטוק מצויין. ליקק עוד ליקוק גדול והיה משוכנע. נדיר למצוא פיסטוק טוב, חשב, גם חנויות שנחשבות מובחרות לא מצליחות. מייד רואים זאת בצבע החיוור מדי או ירקרק מדי, או במרקם הגס של שברי האגוזים בכדור הגלידה, מעט מדי או יותר מדי אגוזים. ובעיקר נדיר למצוא את הטעם המריר – מתוק, לא מתוק מדי ולא מר מדי. הפיסטוק הזה, חשב, מצויין. ממש מצויין. בחשש מסויים צידד את לשונו וליקק את פסגתו של כדור הווניל שביצבץ מתחת לפיסטוק. בדרך כלל לא מוצאים שני טעמים טובים ביחד ואם הפיסטוק כה הלהיב, חשש, הווניל יאכזב. לא! הטעם היה נהדר וגם כבודו נשמר; כמעט היה גאה בעצמו שהצליח לבחור בווניל טהור, לא התפתה לאחד מסוגי הווניל המפוקפקים שהציג לפניו המוכר בהתלהבות יצירתית. ברגע שהמוכר שמע שהוא אוהב ווניל התחיל להציע בשטף כל מיני סוגים של ווניל שלא מסתפקים בהיותם ווניל וחייבים להסתפח לשוקולד "מקופלת" או ריבת חלב סמיכה. "כשארצה עוגת גבינה פירורים אחצה את הכביש ואקח," הצביע בידו על הקונדיטוריה שמעבר לכביש, "לא אכנס לקנות גלידת ווניל בטעם עוגת גבינה פירורים". המוכר צחק והוא בחר בווניל להיות הכדור השני למרות שחשב שהם בוודאי יזלזלו ב"סתם ווניל". שוב הופתע לטובה; חש בניחוח הדק של ווניל טהור שלמרות שהמתין מתחת לפיסטוק עדיין לא הפך לנוזלי ורק הסיר מעליו את הגבישיות והפך לקציפה מתגלגלת על הלשון.
"אתה נהנה?"
"גלידה נהדרת."
"יופי."
אי אפשר לומר שה"יופי" שלה היה עתיר התלהבות והוא לא חש בנוח כשפתאום היה לאיש נדהם. איזה שוקולד! סמיך וכל כך מתוק. בדיוק אותו טעם שהיה לשוקולד בילדותו. בבת אחת היה לילד קטן בחנות הגלידה הראשונה ברחוב הראשי. לא עוד חנות שמוכרת כל מיני דברי מתיקה, חנות מיוחדת לגלידה! זכר את השם. "ויטמן". ליקק את השוקולד, חוזר ונזכר, מנענע את רגליו בעונג מתחת לשולחן.
"אני רוצה שנדבר."
"על מה?"
"עלינו."
".. עוד שתי דקות."
"או, סליחה שאני מפריעה, תאכל את הגלידה שלך, תאכל את הגלידה שלך."
"את לא מפריעה אבל..איכשהו קשה לי לדבר על "מערכת יחסים" וללקק גלידה. זה לא נראה לי הולך ביחד."
"עם מה כן הולך אצלך לדבר על "מערכת יחסים?"
".. עם חומוס? לא. עם סלט. כן, עם סלט".
בעל כורחה צחקה.
"אתה מכל דבר עושה צחוק."
"משתדל."
"יש דברים שאי אפשר לעשות מהם צחוק."
הוא הגיע לחלק האהוב עליו ביותר; קצה הגביע, "השפיץ" של הוופל, עם גלידה שכבר נמסה. אבל הוא ראה את עיניה העוקבות אחריו בדריכות, הרגיש שאינו מסוגל לתמרן בעדינות בין נגיסות ולגימות קטנות ובלע את שארית הגלידה בהינף אחד כמעט גס.
קול בלי ספק
הוא עצם את עיניו כדי לשמוע בדמיונו קול אדם. היו אלה שיעורי בית שהטילו עליו בסדנה לכתיבה. היו לו היסוסים אם להשתתף בסדנה אבל החליט לנסות. לעצמך כבר הקשבת די והותר, חשב, לא יזיק קצת לשבת ולהקשיב לאנשים אחרים. וכך לאחר שהמנחה בסדנה אמרה שעליו לעצום עיניים ואחר כך לכתוב על קול אדם ששמע בדמיונו, כבר למחרת כששב לביתו מהמשרד התיישב, עצם את עיניו והמתין לקול. אדם קרוב אצל עצמו והוא כידוע מאוד קרוב לעצמו, נראה היה שמייד יעלה קול של מישהו ממקורביו; ילדיו, הוריו, חבריו ואולי חברתו החדשה שמזה כמה חודשים, לאחר שהתגרש, הוא מאזין לקולותיה בימים ובלילות. אבל כשעצם את עיניו הצטלצל בדמיונו קול בלתי מוכר. הקול היה עמום ומרוחק. ככל שהמשיך להקשיב לא התקרב הקול ונותר מרוחק. חזר ועצם את עיניו כדי להתרכז אבל לא הצליח לחשוב על פנים או גוף שנמצאים עם הקול או מאחוריו. תמה על מה שנראה כתעלול משונה שמעולל דמיונו שמוכן להעלות באוב קול מסתורי אך לא מוכן לתאר את האדם שמשמיע אותו. קול ללא גוף. ופתאום הבין: הקול בוקע ממכשיר טלביזיה. חש זאת בוודאות כה רבה עד כי לרגע לא ידע אם הקול אמנם נמצא בדמיונו או אולי בוקע ממכשיר מרוחק "אמיתי". מה אומר הקול בטלביזיה? שאל את עצמו. לפתע שמע – מכל הקולות שבעולם – את קולו של שר המשפטים, מדבר במהירות רבה, מבליע מילים. ואולי זו העמימות המתכתית של סגן ראש הממשלה? ואולי – המשיך והקשיב – יושב ראש המפלגה? מה זה בעצם חשוב, אמר, בסופו של דבר כל הפוליטיקאים הללו נשמעים אותו דבר, לכולם קול אחד. חזר והקשיב לקול כשלפתע ירדה עליו שמחה. זה יפה, חשב, הייתי קשוב ועשיתי בשקט שיעורי בית והנה זכיתי לחוויה שכזו, לקול מעניין שכזה, הקול הפוליטי האולטימטיבי שלא מכיל כלום ומכיל כל כך הרבה. רגע, מה אתה כל כך מתלהב, נזף בעצמו, אפשר לחשוב איזה קול מצאת, כאילו זו שירת זמרת מופלאה; מה כבר יש בו בקולם של הפוליטיקאים? ופתאום שמע היטב מה אומר הקול. "אין ספק" חזר ואמר הקול. שוב ושב שמע את המילים. כל "אין ספק" נשמע חד יותר, המילים חותכות את האוויר כשמסביבן אין כלום. כלום. דממה מוחלטת. כך ישב בעיניים עצומות חוזר ושומע "אין ספק" ממרחקים ופתאום פקח את עיניו בבהלה. הוא הרגיש שבחדר נמצאים המון אנשים, אנשים מתים! נזכר שפעם ראה צילום של קבוצת אנשים כמה שעות לפני הוצאתם להורג. זכר את המבט בעיניהם. הניד בראשו וחרק שיניים; כל כך הרבה מתו בגלל הקול, כל כך הרבה כאב וצער באו לעולם בגלל ה"אין ספק" הזה. הוא עצם את עיניו. די, חשב, בוא ננסה קול אחר.
