אוסף המפיות שלי

מאת אורה סטוקליסקי

(מרצה – ציפי שחרור)

"רק שלא תיגע לי", אני מודאגת כשאני רואה את אחותי שרהל'ה סוקרת בעניין את ידי המלטפות ובוחנות  באהבה את אוסף המפיות ההדור שלי.

באותו קיץ מתפשטת בין ילדות הכיתה קדחת של איסוף מפיות נייר. בנות המושב שלי בנו להם בנחת אוספים של מפיות דקיקות, עשירות דוגמאות. מחליפות ביניהן את אלו הכפולות. ואילו אני, לא רק אוספת. אלא מתלהבת ולהוטה להיות במקום הראשון, למרות שאף אחת לא הכריזה על תחרות.

אני צוברת ואוספת מפיות מכל מקום אפשרי. החל בבתי השכנים שם אני בודקת ביסודיות את אלו שמוגשות לשולחן, לא מתביישת לשאול על אלו שמסתתרות במגרות, ממשיכה לחפש ועוברת אל המסעדות ובתי האוכל שבעיר הסמוכה, חתונות, ימי ההולדת ובר מצוות, הכול הפך לשדה ציד חוקי לאוספי היקר, שמתעשר במפיות עם ברכות, כתובות ופתגמים להצלחה ומזל טוב, חג שמח, לבריאות וכן הלאה מיני איחולים.

אני לא מוותרת על אף מפית. מדביקה בבולמוס החיפוש והליקוט את רוב המשפחה והקרובים. כל מי שמגיע לבקר אצלנו מרגיש חובה להביא לי עוד דגם חדש ומיוחד לאסופה ההולכת וגדלה. 

ההצלחה מאירה לי פנים. המפיות מגיעות וזורמות אלי מכל הכיוונים. מביאים לי דוגמאות יפיפיות וזוהרות במגוון צורות וגדלים. אחדות עם קישוטי פרחים בשלל צבעים, ואחרות עם סרטים, מלאכים וגימורים מסולסלים, גולת הכותרת של האוסף הן מלכות היופי שהגיעו מעבר לים. מפוארות ונדירות, בעיקר אלו מביניהן שעשויות מנייר אורז שקוף, צבועות בצבעי מים רכים מסין או מיפן הרחוקות וגורמות לקנאה קשה בין הילדות בכיתה.

אבא הביא במיוחד בשבילי, קלסר שחור וגדול עם פינות זהב קשיחות ואני מסדרת ומחלקת בו את מפיותיי האהובות למדורים. נהנית בסיפוק לרשום את השמות  על גבי החוצצים בין סוגי המפיות, כשאימא נעמדת על ידי. "תני גם לשרהל'ה קצת" היא דורשת ממני. מסתכלת על המפיות שלי בלי לראות אותן.

"זה שלי. אני אספתי אותן ואני לא יכולה לתת לה, שתאסוף לבד" ,אני עונה לאמא ומבחינה בשרל'ה שעומדת בצד מסתכלת ושותקת.

"יש לך הרבה, את יכולה לתת לה קצת".

"אי אפשר,  יש לי רק אחת מכל סוג."

"אל תהיי אנוכית, את הגדולה ולא יזיק לך לוותר קצת לאחותך הקטנה."

"אולי אתן לה קצת מההחלפות." אני מתחילה להיכנע, מפחדת מהנחישות של אימא.

"לא רוצה, שתתן לי גם מהיפות," צועקת שרהל'ה מקצה החדר בביטחון שאימא תדאג לה.

אני מחבקת חזק את הקלסר ומצמידה אותו לגופי, מבועתת למחשבה שמאיימים עלי ועל אוספי המושלם, שה"שלי", כבר לא כל כך ברור. מחפשת בעיניים את אבא. אולי הוא יבוא לעזרתי , אבל הוא נעלם, כמו תמיד.

אימא מנסה למשוך ממני את האוסף בכוח ואני מתנגדת בדרך האפשרית היחידה שעומדת לרשותי. מחזיקה את הקלסר עוד יותר הדוק אל הגוף. בקושי מרגישה את הסטירה המצלצלת שנוחתת על פרצופי. החזה שלי מתפוצץ משברון לב וחוסר אונים. שום דבר לא עוזר לי. אימא כבר שולטת ומחזיקה בקלסר. פותחת אותו ובלי לבחור מוציאה את חציו הימני ונותנת לאחותי שרהל'ה. זה היה הצד בו שמתי את המפיות הנדירות שלי.

אני רוצה למות.

מחשבה אחת חוזרת ומכה בראשי, "אני לא רוצה לחיות". אם לא אהיה, גם לא אסבול כל כך ויכול להיות שאז אימא תבין ותצטער.

"לא רוצה כלום, תיקחו את הכול", אני צועקת וזורקת בהתרסה את מה שנשאר מהאוסף שלי.

אומללה אני רצה להסתגר  בחדר אמבטיה, הדמעות זולגות  ממני בלי שליטה ואני נזכרת שפעם קראתי בעיתון על איש אחד שחתך את ורידי ידיו ומת. אני רואה את סכיני הגילוח של אבא ומנסה לדמיין איך אחתוך את ידיי ואמות ואיך בלוויה, כולם יבכו מגעגועים אלי ויצטערו שלא הבינו שהם אוהבים אותי מאד. שלא הניחו למפיות שלי. זה כבר לא רק אימא ושרהל'ה, זה הם, זה כולם ואני בוכה ומתאבלת על עצמי, מצטערת עם כולם על שאינני.

"יכול להיות שרק כשאני אמות ירצו אותי?". אני שואלת את עצמי. אבל הסכינים מפחידות אותי ואני נרתעת מהמחשבה על הדם שייזל ממני. בלי לחשוב אני פורצת בריצה החוצה אל החצר ומשם אל חלקות הירקות שהחקלאים שלנו מגדלים, אני עוברת  את פסי הרכבת וממשיכה אל הוואדי שחוצה את השדות הירוקים. שם בירכתי שדה הבצל של אליעזר הזקן, יש גדה גבוהה ותלולה שתמיד הפחידה אותנו הילדים. כי דמיינו איך אפשר להתחלק ממנה ולהתרסק ישר לתהום.

הגעתי לשם בריצה מטורפת, בוכה אני עומדת על הקצה, מסתכלת למטה אל חלוקי הנחל העגלגלות, רוצה לקפוץ, להפטר מהצער הזה ששורף אותי בפנים. השמש האדומה ששוקעת במערב, כל כך יפה שהלב נצבט. לא ידעתי שכל כך קשה למות, להיפרד.

"שלום" אני חושבת בפחד ומסתכלת לעבר השדות, כבר לא בוכה. הדמעות התייבשו מתישהו בדרך.

מכיוון הכפר מגיעה העגלה עם הסוס של לייזר הזקן. "הי חמודה" ,הוא קורא לעברי בחמימות. "מה את עושה פה לבד כל כך מאוחר?" ובלי לחכות לתשובה ממשיך, "באתי לפתוח את השיברים, את רוצה טרמפ בחזרה הביתה?".

אינני יודעת מה עלה בגורלו של אוסף המפיות שלי, לא דובר בו יותר. מאותו יום, אני זוכרת את עצמי, יושבת, נקייה ממחשבות. על ערימת בצל בירכתי העגלה של לייזר הזקן שהחזיר אותי הביתה. עד היום אני חושדת בו בלייזר, שהבין שעשה חסד קטן עם ילדה נואשת.

לימים ראיתי את הקלסר מתגלגל בכל מיני מקומות בבית. נראה כמו ציפור קטועת
כנפיים שאף אחד כבר לא רוצה אותה.

בבושקה

"תני לי אחד, אני יכולה לעזור לך", אני פונה אל גברת גוטליב, מושיטה אליה את ידי כדי
לקחת ממנה את אחד משני הסלים שהיא נושאת.
"תודה לא צריך", היא עונה לי מתנשמת בכבדות כשהיא ממשיכה לעלות במדרגות אל הבנין שבו אנו גרות, מחזיקה בכל אחת משתי ידיה סל רשת עשוי מחבלים. דרך החורים שלהם אני רואה כל מיני מצרכי מזון. מעט ירקות ופירות, חצי כיכר לחם ובעיקר כמות עצומה של קופסאות שימורים בכל הגדלים. שמושכות את הסלים כלפי מטה עד שהן נראים כמו משקולות כבדות של מתאגרפים בידיה הנפוחות.
יש בי חיבה רבה לגברת גוטליב. היא מזכירה לי את בובות העץ הרוסיות, הבבושקות. שמבחוץ הן מקושטות בפרטי פרטים עזי צבע. ראשן עטוף תמיד במטפחת ראש עשירה בדוגמאות קטנטנות של פרחים ויש להן מראה מבטיח סוד, רומז על המשך. כשפותחים בבושקה מוצאים בתוכה בובה יותר קטנה, אבל מושלמת לא פחות מהחיצונית. אחריה עוד אחת ועוד אחת. הולכות ופוחתות עד שמגיעים אל הבובונת האחרונה הזערורה ביותר. שיושבת לה עמוק בבטן אחיותיה ומחכה שיגלו גם אותה.
יש לה שיער לבן לגברת גוטליב. כזה שאי אפשר להעלות על הדעת שהיה פעם בצבע אחר. ראשה תמיד עטוף במטפחת ראש שנראית מחממת. מתוך לחייה הורודות מציצות העיניים הכי כחולות שראיתי אי פעם. כל-כך כחולות שנדמה שמישהו הוריד פיסות תכלת מהשמים והשאיר אותן אצלה.
כמעט כל יום אני רואה אותה חוזרת הביתה עם הקניות מהסופר שנמצא מול בית הקפה השכונתי שלנו ועושה אותו מסלול, הסלים העמוסים בידיה והיא לופתת את הידיות בחוזקה, לא מוכנה להרפות.
בגלל גופה העבה והכבד, התנפחו רגליה למימדים עצומים והיא מתנהלת בקושי בהליכה איטית ומדנדנדת. אפשר להרגיש שכל צעד קשה לה ומכאיב.
אני מוצפת ברצון לחבק אותה ולעזור לה. אבל היא תמיד הודפת אותי בעדינות כשהיא ממלמלת "לא צריך, לא צריך". על פניה הבעה מתוקה של ילדה קטנה שמבקשת מאימא שלה "אני לבד, אני יכולה לבד".
"למה בעלה לא עוזר לה?" אני שואלת את איציק בעל בית הקפה השכונתי בו אני יושבת לקרוא עיתונים מדי בוקר, מתווכחת איתו על פוליטיקה ומרכלת על השכנים.
"אני רואה כשהוא מגיע הביתה בכל צהריים", מוסיף איציק, "הוא נראה אדם טוב, אז למה הוא לא מזיז את התחת ועוזר לה קצת?!"
"אתה יודע איציק, עכשיו כשאני חושבת על זה, הוא תמיד מתנהג בסדר. מעולם לא הייתי י אצלם בבית, כי לא הייתי צריכה בתור נציגת הוועד לרוץ אחריו כמו אחרי שאר הדיירים ולהתחנן שישלם את מיסי הוועד. הוא היחידי שאפשר לסמוך עליו שישלם בזמן ושלא צריך לחזר אחריו".
"אם כזה הוא, אז אני בכלל לא מבין אותו", מסכם איציק את חוסר ההבנה שלנו, כשהוא לוקח את הדף הראשון של העיתון."ראש הממשלה מודיע שיש לנו זכות להגיב אם נותקף", צועקת הכותרת הראשית.
יום ששי בצהרים. צינור מים מתפוצץ בצד הדרומי של הבנין שלנו. לאחר מאמצים אני מצליחה למצוא שרברב שמוכן להגיע בהתראה קצרה. כדי לפתור את הבעיה לפני שהשבת נכנסת.
אחרי שהוא מתרוצץ בין הקומות הוא מודיע לי :"אני יכול להתקרב אל מקום התקלה רק דרך הדירה של משפחת גוטליב. ראיתי את הגברת נכנסת לפני כמה דקות הביתה ואני לא מבין למה היא לא מוכנה לפתוח לי את הדלת?"
אני יורדת איתו אל דירת הגוטליבים. אכן, אף אחד לא עונה לצלצולים שלי."תפתחי את הדלת גברת גוטליב" ,אני צועקת מעבר לדלת הסגורה, "אנו מוכרחים להיכנס כי אחרת יגמרו לנו המים בדודים".
"תאמיני לי כולם שרוטים פה, כולם דפוקים," לוחש לי השרברב באוזן כשדלת הדירה נפתחת באיטיות והוא ממהר להיכנס פנימה לגמור את העבודה.
אני נכנסת לאיטי לתוך הסלון ורואה את גברת גוטליב ניצבת בפתח חדר השינה. שיער ראשה הלבן מפוזר על כתפיה כמו מערבולת של אור. היא נראית בעיני כמו בובת סבתא גדולה ויפיפייה. מסתכלת בעיני השמים התכולות שלה ומבקשת ממני בקולה העדין "תשתדלו לגמור מהר".
פעם ראשונה אני בדירה שלהם ועיני מתחילות לשוטט בסקרנות, בוחנות את דירתם הקטנה ואז אני רואה אותם. מסביב לכל החדר החשוך, מתחת לכל החלונות והשולחנות, בחללים שבין המזנון לספות. עמודים וטורים של עשרות ומאות קופסאות שימורים יוצרים קירות מוזרים של מלפפונים חמוצים, תירס גמדי, פטריות ושעועית. כמויות עצומות של קופסאות מכל יצרניות המזון בארץ, כל-כך הרבה אוכל שהנשימה שלי נעצרת. אין אני מבינה את מה שאני רואה.
"במטבח יש לנו עוד קילוגרמים של קמח, אורז וכל מיני מזונות יבשים" ,לוחש לי באוזן מר גוטליב, שהגיע ונעמד על-ידי מבלי שהבחנתי בו.
"שנים אני משתדל להתנהג כאילו הכול בסדר, היחידים שיודעים על הבעיה שלנו, אלה הם ,מנהלי השופרסל שבאים והולכים. מעולם לא ניסיתי לעצור אותה כי כשהיא רואה הרבה אוכל, טוב לה. היא זוכרת את עצמה כילדה קטנה בגיטו. ילדה שכל הזמן ביקשה והתחננה לאוכל שלא היה. היא זוכרת את הדמעות על הלחיים של אימא שלה, בהם כבר אי אפשר היה לראות את העצמות מתחת לעור המורעב. וכשהשתחררה מהמחנה היא נשבעה שתמיד יהיה לה אוכל". הוא ממשיך ומסביר לי, "כי מאז היא לא מפסיקה להרגיש את הרעב כאילו יש בתוכה בור גדול, שאף פעם לא מתמלא".
"אבל תוקפם של השימורים יפוג מתישהוא ואי אפשר יהיה להשתמש בהם", אני עונה בלי לחשוב כשאני יוצאת מההלם.
"אל תדאגי", משיב לי מר גוטליב "יש לי הסכם עם השופרסל. כל ערב אני מחכה שהיא תלך לישון ואז אני מחזיר חלק מהשקיות. כשאני חוזר אני מסדר את הקופסאות כך שהיא לא תרגיש שמשהוא חסר".
כשיצאתי מהדירה שלהם, הספקתי לראות את מר גוטליב הממושקף והמקריח ניגש ומחזיק את אישתו באהבה ודאגה, מנשק אותה שוב ושוב על לחייה הורודות.
בפעם הראשונה, חשבתי עליו כעל אחד הגברים המושכים שהכרתי.

אורה סטוקליסקי                   סדנה יום ד'  מנחה ציפי  שחרור

הצלצול המזמין או ההתערבות

"בואי, נרד למטה לשתות קפה" ,מבקש אותי קובי השרוע על הספה.
אני מוציאה מהפריזר שקית שאריות של נקניקים שקניתי בשוק עבור חתולי החצר.דרך שיגרה אצלי בלילות להכין עבורם עיסה מזינה, שבבסיסה "מזון יבש לחתולי רחוב". כך מבקשים זאת בחנויות מזון לחיות שמוכרות אותו במחיר מוזל.
"רק אגמור להכין את שקית האוכל" ,אני מודיעה לו תוך הכנסת הנקניקים הקפואים להפשרה במיקרוגל. "את לא צריכה לספר לי, הריח הגיע אלי, אני לא מבין איך את סובלת את זה". הוא צודק, אני חושבת. בחלל הבית התפשטה צחנה של בשר מעובד ששכב זמן רב במקרר. החימום במיקרוגל לא מאפשר להסתיר את איכות הבשר הזול.
"זהו", אני מודיעה לקובי בסיפוק, מתעלמת מקולות הגועל שהוא משמיע, "תחכה לי כמה דקות. אגמור להאכיל אותם ונמשיך לקפה".
לילה, קריר עכשיו. נעים לי לנשום את האוויר הצח שכאילו מוחק את שאריות הריח מאיתנו. בהיחבא אני מתגנבת אל החצר האחורית, מקווה לא להיתפס על-ידי השכנים שלא אוהבים את מעשי. לרחוב שבמשך היום רוחש במהומה של מכוניות, צפירות אמבולנסים וזרם בלתי פוסק של אנשים. יש עכשיו קולות רכים של לילה.פתחי הבתים השכנים פוערים לועות שחורים ומאיימים בדממה שגורמת לפחד להזדחל בתוכי ואני מתחילה לנפנף במרץ במחזיק המפתחות שלי שאוגד בתוכו כל מיני מפתחות ושאריות ישנות שמקרקשות ומדנדנות בצלילות מדהימה בתוך השקט.
"אני מחכה לך על המדרכה ממול", מלמל קובי, "רק זה חסר לי שמישהו שאני מיצג מחר בבית משפט יחשוב שאני מאכיל חתולים".
אני מתעלמת ממורת רוחו וממשיכה בנפנוף מחזיק המפתחות הכבד שלי.הוא עמוס בחוליות מתכת קרה, רובן טבעות דקיקות וריקות שפעם נשאו בתוכן מפתחות, הן זזות ורוקדות בתוך כף ידי כמו שני גלים בים, אווריריות עד כדי כך שהן מזכירות תחרה עדינה. משמיעות ניגון משלהן ונאחזות אחת בשניה כאילו מתנחמות זו בזו על מה שאיבדו. רצועת העור המנומרת שמיטלטלת לידן, משופשפת ומבריקה מרוב שימוש היא היחידה שמעבירה גירוי של משהוא מהחי. כל השאר הם קשקושי פלסטיק מתוקים וקמעות למזל שאספתי עם השנים, בולט ביניהן חישוק הברזל המוצק שמחזיק את הרב בריח של ביתי, המגע שלו משדר :"אני פה להישאר" ,והוא היחידי שנראה תכליתי בתוך הצרור הזה.
אני נעמדת מתחת לעץ הפיקוס שמלכלך את הסביבה בפירות קטנים וכהים, מחזיק המפתחות שלי הופך לפעמון קסמים שמזמין את חתולי הרחוב לאכול. אני מטלטלת אותו לצדדים ומפיקה ממנו צלילים גבוהים וחדים ,כאילו יש לי המון פעמונים שקולם מגיע לרחבי השכונה ומזמין את חתולי הרחוב לסעודה שהכנתי עבורם. מהקומה השניה של הבית השכן אני שומעת נביחות של כלב ומיד אחריהן את מלמול קולו של בעליו המהסה אותו בנחת.
לצליל הראשון של מפתחותיי מגיעות שתי חתולות שמתגוררות במרתף הבנין. הפטמות של האפורה מעידות על כך שהיא מסתירה שם גורים. נדמה לי שהשחורה הקטנה היא הבת שלה. "בואי קטנה", אני לוחשת לה ,"את הראשונה. תאכלי מהר כדי שלא ייקחו לך", אני מדברת אליה תוך כדי כך שאני מפזרת את האוכל על המעקה המאובק שמפריד בינינו לבית השכן.
רק כשאני רואה אותה לועסת ,אני ממשיכה לפזר את המזון במרחקים קצובים כדי להכין מקום לשאר החתולים ותוך, כדי ממשיכה לנדנד ולהרקיד את המפתחות שלי. "בואו, בואו לאכול", אומרים הצלילים. כשאני ממשיכה להקפיץ את הצרור.
מהחצרות הסמוכים מגיעים כמה חתולים. את חלקם אני מכירה מלילות קודמים ויש אחרים, חדשים. הם מגיעים ,כאילו נפוצה השמועה שיש אוכל בחינם.
אחד הקבועים הוא "דון ג'ואן" ,חתול מפוספס, רזה ומצולק בצורה דוחה. הוא עדין שומר מרחק ממני, לא בטוח בכנות כוונתי. היום יש לו פצעים טריים,ובמקום לאכול הוא מנסה לקפוץ על הקטנה. "אתה אין לך אלוהים" ,אני אומרת לו ,"רק זיונים בראש שלך, תעזוב אותה, תן לה לאכול. תן לה קצת מנוחה".
"אל מי את מדברת שם?" שואל אותי קובי, "את מתחילה לרדת מהפסים עם החתולים שלך".
שוב נשמעים מהבית שלידינו קולות נביחה צרודים. אני ממשיכה להרקיד את המפתחות בקצב גובר, הפעם אני מכוונת את הצלילים שלי לאוזניים אחרות.
נדמה לי שבלילות האחרונים,בעקבות צלילי המפתחות שלי, יוצא מהבית הסמוך איש גבוה, לבוש בבגדים גדולים ורפויים, קצת מסמורטטים. עושה רושם שלא אכפת לו איך הוא נראה. כובע המצחייה שלראשו משווה לו ארשת בוהמית אדישה, שכמובן עושה אותו עוד יותר מושך בעיני. הוא מלווה בכלב שחור מעורב, עם מראה ידידותי. הכלב אף פעם לא קשור והוא מדלג עם הזנב ,שמח, החוצה,בלי ניסיונות להתקיף את החתולים שלי. מדי פעם האיש מרים בביישנות את הראש ומתבונן במעשי כשהבעה מאושרת על פניו. "מי שמסתובב עם כלב כזה חייב להיות איש מקסים," אני חושבת בליבי ועוד בשעות האהובות עלי". אינני שולטת בדפיקות הלב המואצות שלי ואני מרגישה, שהייתי רוצה להכיר אותו.
"אולי הוא צייר", אני לוחשת לקובי שלפתע עומד לצידי וכבר לא תופס מרחק.
"את והדמיון העשיר שלך, מתערב איתך שהוא סתם..." התחיל קובי בלי לדעת איך להמשיך.
"בסדר, התערבנו" ,קפצתי על המציאה, "אם אני צודקת תצטרך לעשות כל מה שאבקש ממך ולהיפך". תוך כמה דקות אנו יושבים בבית הקפה השכונתי עם ציפורי הלילה של העיר. עדיין יש תנועת מכוניות ערה על הכביש. אבל הידיעה שרובם יוצאים לבלות משנה את איכות הצלילים והם לא מרעישים באוזניי, הם הופכים לקולות רקע מלאי חיים, אפילו מרגיעים, כי הם נכונים לשעה הזאת של הלילה. מדי פעם עובר אופנוען שמחריש את האוזניים כמו סירנה בזמן מלחמה, מכריח את היושבים להתייחס לקיומו. אבל הוא לא מצליח לקלקל את הנעימות של השעה.
פתאום עומד לידי הכלב השחור, מקשקש בזנב ודוחף את המצח לליטופים. כאילו אין לו בעיה להודות בזה שאנו כבר מכירים ומתחילים לחבב זה את זה . העיניים שלי תרות אחר בעליו ולהפתעתי הוא יושב לצידינו ,וכאילו חיכה למבטי המחפש. הוא פונה אלי, מתעלם מקובי ונותן לי משהו שנראה כהזמנה. "כבר כמה לילות שאני רוצה להזמין אותך לתערוכה שלי" ,הוא אומר לי בקול נמוך וחם. קול עשיר בגוונים נמוכים, שלמרות שמעולם לא שמעתי אותו, ידעתי שיש לו כזה. "חשבתי שאולי הציורים שלי יעניינו אותך" ,הוא מוסיף בשקט שמיועד לאוזני בלבד.
בלילה הבא, אפשר היה לראות את קובי עם הבעת אי רצון על פניו, מוקף בעדת חתולים רעבים. שקית ניילון עם מזון חתולים דשן ומצחין בידו האחת ובידו השניה הוא מטלטל ומצלצל בצרור המפתחות שלי שהופך בשעה זאת של הלילה לקול קורא לחתולים. מחרף ומגדך לכל עבר, הוא אף פעם לא ידע להפסיד התערבות בכבוד.