שירים ופרוזה

מאת רינה פטילון

(מרצה ציפי שחרור)

 

פוקר

 

שני שמנים וחירש

משחקים קלפים

מקווים לקבל את האסים

ששכח לחלק להם אלוהים.

אולטרסאונד

עוד רגע והשקט יחזור.

אך בינתיים,

על המסך

בן ימין ובן שמאל

מרקדים בשלוליות גופי

קצב ליבם בשלי.

ובחדר מתפשט

מקצב צועני פרוע וסוחף

מעלים את הקירות הסטריליים

ואת החלוקים הלבנים

ומשאיר אותי עם טעם של אהבה.

 

חיי דולפין 1

 

הזרם נושא אותי ואני אותו.
תחת חופת המים

אנו נשבעים אמונים,

לטוב ולרע,

לצלול ולעכור,

ביחד.

חיי דולפין 2

 

מתוך הרחם הפרטי שלי

יוצאת בתי

אל תוך רחמו של העולם.

בחלל הכחול יש מקום לכולם,

לטובים, לרעים, לנו.

 

צלילת הבכורה של בתי

ממלאת אותי גאווה (דולפינית)

עוד מעט וסנפיר הצד שלה יתחזק

וייקח אותה הלאה, לשם

בלעדי.

גרדום

 

היום

הוצאתי להורג את התקווה

בככר האדומה.

שם,

בינות לפרצופים זרים

יריתי בה, שלוש יריות ישר בחזה

ושמעתי

את קול תשואות ההמון

וראיתי

פרצופים דולקים מלאים בשנאה

והרחתי

את ריח התבוסה.

והרגשתי שייכת.

קברתי אותה בבית העלמין האנושי,

בין מצבת האופטימיות

לחלקת הקבר של האהבה.

מילים טובעניות

 

מחלצת מילה מהבוץ

ועוצרת.

עוד רגע והיא תנצנץ

תכבוש ביופיה את הדף החלק הלבן

משתהה.

ממתינה בסבלנות של כורה פחם

פרוע זקן

למילה הבוצית הבאה.

רכבת הרים

 

שדי הם ההרים הנישאים

לעבר העתיד.

שם,

ביום מן הימים

כפות רגלי יצעדו בנתיב התהילה,

אצבעותי ירפרפו על צגים צבעונים

במהירות,

ויחשפו את כל מה שליבי המתרחב

מסתיר.

אז ברכבת ההרים של גופי

ירתח דמי

ובנקודת האל-חזור יגלוש אל פני

ויעצב על שפתי תות אדומות

חיוך זעיר ומסתורי,

שאינו מגלה דבר,

או חצי

כמו על פניה של מונה ליזה,

 התלויה בלובר

שותקת.

 

פנתרה שחורה

 

היא התבוננה ארוכות במראה, בוחנת את הדמות המשתקפת בעיניים חדשות. באחת, השפילה מבטה סבה לאחור ואמרה בחדות: "היום את הנסיכה".

"אני"? שאלה נועה מופתעת ותלתה זוג עיניים כחולות, מעוטרות בריסים ארוכים בחברתה. "כן" ענתה רונית בפסקנות האופיינית לה ונשכה את שפתיה. "תלבשי את השמלה הלבנה ותיקחי גם את זה". מושיטה לה את כתר המלכות.

 

נרגשת  חשה בת השש במגע המשי הלבן בבשרה, נרתעת קלות מהלחץ שהפעיל הכתר על ראשה. מוקסמת שקעה במשחק מאמצת מחוות תיאטרליות ונעה בחינניות בדיוק כפי שלמדה משעות משחק מרובות.

הן שיחקו בהתלהבות וברצינות ולא הרגישו בשינויי האור, בתקתוק השעון או בריחות ארוחת הערב שחלחלו מן המטבח לממלכתן הקסומה.

 

"די, לא רוצה להיות המשרתת שלך, אני אהיה נסיך" התפרצה לפתע רונית.

 נועה התבלבלה. הן אף פעם לא שיחקו עם נסיך בעבר. "מה קרה לה היום",  היא תהתה. היא העדיפה את רונית הישנה זו שאף פעם לא ויתרה על תפקיד הנסיכה, שרגילה היתה להמטיר עליה משאלות שדינן פקודה.

"אולי נשחק כמו פעם"? הציעה בהססנות, מסירה את הכתר ומושיטה אותו לעברה.

"לא" לחשה רונית, "אין באגדות נסיכות שחורות".

 

מחווה לאורי /אסתר שטריט וורצל

 

Do you want to play?"  שאל אורי במבטא ישראלי בולט את התיירת בהירת העור ששכבה בעצלתיים על החוף, מתפלא שהמילים מתגלגלות לו על הלשון בקלות כזו, אינן מתואמות כלל עם הסרבול והכבדות שחש בגופו ועם התחושה הבלתי ניתנת לערעור שהוא לא נמצא במקום הנכון. היא סירבה בנימוס, וטעם מר וחמוץ החל מתפשט לו בחלל הפה מאיים להשכיח את ארוחת הבוקר הנפלאה שכללה אננס צהבהב ומתוק, פרי שלמד לאהוב באיים, אבל לא הצליח להשכיח ממנו את טעמו הבשרני של אבטיח קר בחוף הרצליה. משהו לא היה בסדר. אורי התיישב בכבדות בערסל מניח לתנועות הנדנוד הקצובות להרגיע אותו, הוא הביט בים הכחול, נזכר בעיני אביו ועיניו שלו. כשהיה קטן, אמא תמיד אמרה שאין עיניים יפות משל אורי ואבא תמיד צחק, קירב את פניו אל פניהם הצמודות  ושאל ומה איתי?

אורי גדל בים. כבר מגיל צעיר אהב את תחושת הגוף הקל במים, את חמימות החול הזהוב את ארמונות החול והמבצרים שנישאו אל על אותם בנה בכובד ראש ובמסירות עם אביו. הים תמיד סיפק לו רגעי קסם שפעלו עליו כמו גלולת הרגעה כשהביט בשקיעות היפהפיות של חופי המזרח התיכון, אותן ראה אחר כך  מצולמות משוכפלות ונמכרות כפוסטר לנערות מתבגרות.

אורי התבגר בים. שם התנשק לראשונה עם יעל שחומת העור, וטעם שפתותיה ליווה אותו במשך שלושה חודשים של אושר צרוף. שם גופו התחזק, התפתח ושריריו הנפוחים מילאו את ליבו שמחה וגאווה כשהתהלך בחוף וזכה למבטי הערצה או  כשלמד לגלוש על הגלים להכנע לעוצמתם לרגע ואז לרתום אותם מחדש עבורו ולזרום. אורי אהב את הים.

אבל רצועת החול  המוזהבת משובצת עצי קוקוס לא עזרה לו הפעם. הוא לא הבין למה. התיירות הזרות שפעו חמוקים רכים בדיוק כמו שהוא אהב. העצים נעו ברוח הקלילה במתינות, ללא חיפזון משרים שלווה על הסובבים, אבל לא עליו. הוא הקשיב לבליל השיחות שעלה מהשולחנות הסמוכים במסעדת החוף, הצלילים הזרים של הגרמנית, התאילנדית והאנגלית סבבו אותו כחומה, הבדילו אותו מהשאר. עוד מעט ויעלם. "אחי אפשר סיבוב?" שמע לפתע. עוד בטרם הרים את ראשו , הרגיש כאילו משפט בודד זה ניפץ לרסיסים את החומה הבלתי נראית שעטפה את ליבו, הוא נשא את עיניו למעלה וגילה זוג עיניים קורצות וחיוך ממזרי מעוטרים בערימת תלתלים שחורה, שיניים לבנות ומבט מוכר. אורי התרגש. צלילי שפת אמו חיממו את ליבו. הכל  הסתדר לו כמו בפאזל מרגיז של 1000 חלקים, הבדידות הזו שחנקה את גרונו, השקט שהטריד. כולם יעלמו כשאלוף המטקות יכנס לפעולה.