השכנים של אסתר

מאת רותי אנשל

(מרצה – ציפי שחרור)

 

‏                       

ברטה הפסיקה לשתות, העבירה את ספל התה לתחתית שהחזיקה בידה והניחה את שניהם בזהירות על השולחן הנמוך שבסלון.  התרוממה באיטיות מהספה, מתחה בשתי ידיה את חצאיתה כלפי מטה, מיישרת קמטים סמויים, בקשה בחיוך מתנצל , "סליחה לרגע", מאסתר שכנתה האהובה שישבה מולה  וניגשה לחדר הכניסה לענות לטלפון המצלצל.

"כן?" אמרה לאפרכסת בקולה השקט כשהיא נשענת על הקיר הסמוך לשידה עליו מונח הטלפון. 

"אפשר לדבר עם ברטה לוין?" שאל קול אשה בצליל נחוש שחדר לאוזנה של ברטה בכאב קל,

"כן, מדברת, זו אני" ,ענתה ברטה בנועם, "ומי את"? שאלה בעודה מסירה באצבעה גרגר אבק מחצאיתה,

"אני" ענתה ה"קול"  "אני שרון גולדברג".

"מצטערת", השיבה ברטה לאחר דקת היסוס, וכשהיא מתכוונת לסיים את השיחה הוסיפה:  "אני באמת לא יודעת מי את".

"ואיך תדעי" ,שאלה ה"קול" ביובש מצמרר, "איך באמת תדעי"... חזרה שוב על המילים והפעם בקול חנוק : אולי התאריך 27.6.43   מזכיר  לך משהו ?"

 

*    *

                             

דקה לפני ששמעה את קול החבטה וניפוץ הזכוכיות , היתה אסתר ישובה בסלון, מתענגת בשלווה על טעמה  וריחה של עוגת האגוזים הטבולים בקנמון. "ישר מהתנור לאהובתי הגרגרנית" ,אמרה לה ברטה בבוקרו של אותו היום כששמה את העוגה לפניהן. מנהג עשו להן השתיים – לשתות את תה  הבקר ביחד ואגב כך "למזוג" טיפות אהבה אחת לרעותה.  אסתר היתה נוגסת כבר בפרוסה השלישית ועדיין מהמהמת קולות של עונג כמו הום והםם,  וכל פעם - עוד בטרם בלעה את מה שבפיה - ערגה כבר בגעגוע  לנגיסה הבאה... יושבת היתה בתוך הכורסה הכחולה שבסלון, נראית כאילו השתכנה שם בנוחיות לנצח,  מידי פעם  לוגמת באיטיות מהתה החם, מחזיקה את הספל בכפות ידיה, מחממת אותו בחם גופה ומתחממת ממנו בחזרה בתודה.   בוחנת היתה כדרכה את התמונות  התלויות בסלון, תמונות שתי בנותיה של ברטה. הכירה אותן היטב במשך השנים, ובכל פעם שהתבוננה בהן – פניהן נראו לה  יפות יותר מהפעם האחרונה.

"היפהפיות" ,היתה מכנה אותן אסתר, וברטה  מגיבה  באנחה  ומהנהנת. אסתר  התבוננה בפניה של אלמה, הבכורה בת השבע, הסתכלה באהבה על  עיניה  הירוקות שהיו מקושטות בריסים ארוכים "מבולבלים",  וחשבה גם הפעם  שהם מוסיפים לפניה היפות מבט ישיר וקונדסי,  עד שנדמה היה  שהיא מסתתרת  מאחורי מסגרת התמונה ובעוד רגע תצא משם צוחקת בשובבות ובחן. העובדה שהתמונות תלויות על הקיר כבר כמעט עשרים שנה והנס עדיין לא קרה – לא הפחיתה מהתחושה ולא העלימה את הציפיה. לידה,  מתוך מסגרת זהה - היו קורנות פניה של לילי בת הארבע, העתק צעיר של פני אמה.  אפה סולד, גבותיה מקושתות , נחות מעל עיני שקד גדולות שצבען זהב כהה – כה יפות היו שנראו כמשורטטות בידי אמן, שער ראשה זהוב ועדין והוא מונח כגלים שלווים על כתפיה התמימות. לילי צולמה כשהיא מאמצת אל חיקה באהבה רבה בובת סמרטוטים מרוטה, ואין ספק שסוד יופיה של הבובה  היה ידוע רק לה.

 במזנון שמתחת לתמונות של "בנותי שאינן" כפי שקראה להן ברטה אשר סרבה להשתמש במילה מוות לגביהן  ,  היו שמורות עשרים קופסאות צבעוניות מקושטות, בתוכן היו ארוזות בקפידה בבות  סמרטוטים חדשות שניקנו ללילי  לכל "יום הלדת".  במדף שמעל  היו מונחים עשרים ספרים עטופים בנירות צוהלים  שסרט עליז מתולתל בקצותיו שומר עליהם , ספרים שניקנו לאלמה שכל כך אהבה לקרוא. דלתות המזנון היו נעולות מרגע שהוסב להיות קברן של מתנות שלא יפתחו לעולם.פעמיים בשנה, היתה נפתחת דלת המזנון, ואור רגעי שנכנס לרגע  היה מעלה תקווה בלב המתנות המיותמות שנחו שם. מספר דקות לאחר מכן כבתה התקווה עם סגירתה של הדלת, ורק  הצפיפות גברה שם  , כשאריזות חדשות  חסרות תכלית  הצטרפו לעמיתיהן העצובות.

 

* *

 כשאסתר שמעה את קול החבטה והזכוכיות המתנפצות,לבה ניתר ממקומו, היא קפצה מהכורסא מבועתת, מעיפה מידה את ספל התה שהתנפץ בקול לרגלי הספה ובעודה צועקת "ברטה , מה קרה"?  דילגה לחדר הכניסה. היא מצאה את שכנתה שוכבת, מעולפת, דם ניגר מראשה ומפניה  ושריטה עמוקה, מכוערת, חוצה את לחיה הימנית לכיוון האוזן כשביל ישן  ברחוב ללא מוצא. רכנה לעברה ברעד בלתי נשלט  וראתה בנוסף, כי ידה של ברטה מעוותת ומעוכה מתחת לגופה ושפופרת הטלפון שמעליה  תלויה באויר. בהתה בשפופרת המתנדנדת  על החוט המסולסל, שמעה את הקול ההיסטרי הבוקע מהאפרכסת, קול שהתעצם, נשמע נואש, נשמע מיחל שמישהו יענה לו, לא מוותר וממשיך לצרוח לתוכה :  "הלו, הלו, מה קרה"?...

אסתר  שיכלה לשמוע את הלמות לבה , התחילה לייבב בשקט, מנסה נואשות לסלק את תמונות המתים שנטבעו בסרט חייה ופרצו עכשיו ברננת שדים אל הוויתה, אבל, על אף זאת , היא תפסה את שפופרת הטלפון ואמרה בקול נחרץ: "צריך להזמין  אמבולנס מיד, ברטה התעלפה ונפצעה", לא חיכתה לתשובה   וסגרה את הטלפון בנקישה, רצה לכיור כשהיא משמיעה קולות של וי ואוי ומה לעשות -  מלאה מים בסיר קטן וכשידיה הרועדות מקפיצות חלק מתכולתו לריצפה - שפכה את הנותר על שכנתה.  ברטה החלה לזוז מעט, ועפעפיה נענו ברפרוף קל   ואז נתנה אסתר צווחת שמחה, צנחה לישיבה ליד ברטה ובקול  שלא ניתן לזיהוי , צרחה עליה : " שלא תעיזי למות לי, את שומעת?. השתגעת לגמרי?.  ככה את משאירה אותי בסלון, הולכת לרגע לדבר בטלפון ומתעלפת לי?". נשמה עמוקות, כחכחה בגרונה,  ניגבה בידה האחת את פניה שלה שטופי הדמעות, ובידה  השניה היתה מלטפת את ברטה ברפרוף מפחד פן תכאיב לה  ואז המשיכה ואמרה בקול חם ואוהב : "תרגעי מתוקה שלי, הכל יהיה בסדר, את תראי, תיכף יבוא האמבולנס כי נפצעת קצת בפנים, יטפלו בך היטב ומחר יחזירו לי אותך חדשה". התישבה ליד התינוקת הזקנה ששכבה שם, וכמהה לשכב לידה.פשוט לסגור עיניים ולא לדעת מה קורה, משהצליחה לגבור על רצונה - ליטפה את ברטה, החזירה למקומן קבוצות שיער שנפרעו על ראשה בדיקנות ובתשומת לב כאילו היא מסדרת את חייהן מחדש, ניגבה את דמעות שתיהן ומידי פעם חזרה ואמרה  בשקט כשהיא מנסה לשכנע גם את עצמה: "די, די, ה כ ל יהיה בסדר, תרגעי, מתוקה שלי, הנה , אני שומעת את האמבולנס, תיכף הכל יהיה בסדר".....

ברטה שכבה חסרת אונים, מפחדת לזוז.   איש לא שיער שהכאב שבנפשה - חתך ופילח את ליבה בעצמה  רבה יותר מהכאב של ידה שהתרסקה, שהוא הכאיב פי כמה מעצמת הכאב  הבוער בפניה שנחתכו משברי הזכוכית, ופגע בה הרבה יותר מהכאב שאיים לבקע את גולגלתה הסדוקה.  בוכה היתה בלי קול כאילו הופיעה בסרט אילם, דמעותיה השקטות ניגרות ונמהלות בשלולית הדם שמתחת לראשה וצבען הפך לאדום גם הוא.דם ודמעות שנתערבבו  וזעקו את שברן בצעקה נטולת קול. הלומת מחשבות היתה ובעיקר ספוגת חידלון כבובת הסמרטוטים של לילי. מידי פעם ניסתה  להגיד משהו לאסתר, אך זו היסתה אותה כשהיא חוזרת ואומרת : "הכל יהיה בסדר ברטה ל'ה, הכל יהיה בסדר".   אבל דקה לפני שנאספה אל האמבולנס, גייסה ברטה את כל כוחה, ובידה השמאלית, זו שלא נפגעה , קרבה את אסתר אליה, והסתכלה  לתוך עיניה במבט קפוא מבהיל. מבט רווי אימה , חשבה אסתר לעצמה בחלחלה , מבט שכמותו לא ראתה מעולם בפני חברתה. ואז לחשה  ברטה באזנה כשהיא אוספת את שברי נשמתה, ואמרה בקול סדוק ובנשימות כבדות שקטעו את המילים: "לא  אסתרק'ה, לא יהיה בסדר".  ובעיניים קרועות לרווחה נעצה את מבטה בעיני חברתה, והוסיפה בלחש: "יש לי סוד נורא, סוד איום שלא ספרתי לך עליו. שום דבר לעולם כבר לא יכול להיות בסדר" .....

 

*    *                                 

כשדלת האמבולנס נטרקה , נותרה אסתר עומדת בצד המדרכה, מכוניות צפרו לה שתזוז , אך היא נטועה היתה במקומה, עומדת ורועדת. שיניה נקשו, רגליה סרבו לשאת את משקלה ונתנו לה תחושה שמיד היא צונחת, כפות ידיה היו קפואות ועשר אצבעותיה כאבו עם כאבו של הלב. לאט ובמאמץ עלתה למדרכה והתישבה מותשת על גדר האבנים העייפה שבפתח ביתה. כתם הדם הזעיר שבידה עורר בה חלחלה, מראה דם   עושה שמות לנשמתה,  מאז המלחמה היא לא מסוגלת לראות דם, מראהו וריחו מבריחים אותה הכי רחוק שאפשר, אבל היום -  בנוסף לשהייתה במחיצת ה"אדום הזה"- ראתה את ברטה מעולפת. והעלפון היה כל כך דומה למראהו של המוות. בפלצות החלה  לנקות את ידה מהכתם כשהיא מסירה עמו  שכבת עור דקיקה.הגשם שהחל לרדת  , גבר. שערותיה נרטבו  והמים החלו להספג בבגדיה.  "גם אם ירד עכשיו מבול",אמרה לעצמה בעייפות, "אני מפה לא זזה".   ההרגשה ששוב הפסידה מול כוחן של המפלצות , גרמה לה לעצב רב.  הרגישה שבורה, אבלה, ובעיקר מותשת.  לא ידעה אפילו לאן היא רוצה ללכת.חשבה על דברי ברטה והרהרה  בפליאה : "על איזה  סוד נורא היא מדברת?. מה כבר יכול להיות נורא כל כך אחרי חיים במחיצתו של השטן?. יש משהו יותר נורא ממה שחווינו כבר?   התחילה לגרד את ידה בטירוף, במקום בו הוטבע בזמנו ה"מספר", מנהג שהתביית  בגופה מאז המלחמה ,והיה מופיע בכל פעם שהרגישה בכוחו הגובר של האופל.  זהו,קפצה פתאום, נעמדה, ותפסה את ראשה בשתי ידיה.עכשיו פתאום הבינה, שמה שראתה היום בעיניה של ברטה היה מבט של בעתה , כזה שיכול להופיע רק  אחרי מפגש מחודש עם השטן , "אלוהים אדירים", מלמלה , "לא מספיק?"

 

 *  *

דקה לפני שלחץ על ההדק – עצר הקצין השמן לרגע, ובעוד מגפו הבוהק מועך את בטנה - שאל בלעג : "ומה כן יודעות לעשות הידיים המטומטמות שלך?"  והיא ברוב טפשותה לחשה: "לנגן בפסנתר".

מופתע הוא שמע את תשובתה. כלל לא חיכה לתשובה, סתם רצה להשתעשע מעט לפני שיירה בה,

 חיפש בידור. והתשובה – חשב לעצמו - למרות ששינתה את תוכניותיו – יכלה לספק לו בידור, ולכן אמר: "את זה נבדוק בערב. תבואי לבניין המפקדה בשבע בערב ונראה," ובצחוק מתועב ומשועשע הוסיף כשהוא מצביע על אקדחו: "אם יתברר שאינך יודעת לנגן – יחכה לך הכדור שם".  הסתובב מעמה, וחזר מרוצה לשולחן הקצינים.

ברטה אספה את איבריה, הקימה עצמה בלאות מהרצפה אליה נבעטה במגפו מספר דקות קודם , משהפילה את המגש שנשאה על ידיה.  אמורה היתה להביאו לשולחן הקצינים אבל גופה לא נשא את כובדו.

כשהיא נרעשת ומבועתת, חשבה  בחלחלה: ואיך תנגן? הרי אצבעותיה נפוחות ומאובנות, סדקי קור וחתכים מסורגים בהם, בפסנתר לא נגעה כבר שנתיים. גרדה בשצף את ראשה קצוץ השיער, שפשפה את בטנה הצנומה שנאנקה בכאב מעצמת הבעיטה, וכשהיא שפופה ורועדת , חזרה לנקות את שיירי המגש שנפל. בחילה איומה עברה בגופה ודחף בלתי נשלט להקיא השתולל בגופה.  אך בגלל שפחדה להשמיע הגה ,  בלעה את רוקה, ובשקט המשיכה לנקות את הרצפה משיירי האוכל, משברי הזכוכית  ומרסיסי כבודה המרוסק,  וכשהיא מתקשה לנשום ובגופה עוברת צמרמורת מטלטלת, נשכה את פיה, וטיפת דם משפתה, החליפה את מסלול הדמעות, טיפטפה לרצפה, נחתה על רסיס זכוכית שבורה   ובהקה ביופי מלכותי.  השהתה את מבטה  על האור האדום שזהר לשניה, נתנה לו להאיר לדקה גם את נשמתה, התפכחה בבהלה   וחזרה מבועתת למציאות , הערב , אמרה לעצמה בפלצות מתגברת , הערב אני הולכת "להנעים את זמנם של ילדי השטן."

"אלוהים",לחשה והרימה ראשה  לכיוונו, נעצה עיניים יבשות בחלל ואמרה לאט ובכאב: "מה בעצם אתה רוצה?"

 

*  *

 האחות ג'ני היתה מסדרת את צינור ההזנה, מזרזת מעט את זרימת התרופה באינפוזיה, מסתכלת על ראש החולה היפה השוכבת דמומה במטה, ואומרת לה במבטאה  הספרדי המתגלגל אגב סידור מטתה: "נו גברת ברטה, אולי תפקחי עבורנו כבר את עיניך היפות ?" מתבוננת בה באהדה ומוסיפה: "או אולי תתני לנו חיוך קטן, הא?, מה את אומרת?" מאז שדר' ברג  הכירורג הראשי, הסביר לה את פשר המספר המוטבע על יד החולה הזאת , רחמיה נפערו אל עבר האשה הקטנה  והיתה מתקשה  לעזוב אותה ככה סתם לבד. ביחוד בלילה. במקום לרוץ לביתה בסיום המשמרת כמו שהיתה עושה תמיד , היתה מתגנבת לאחרונה לחדרה של ברטה, יושבת בסמוך אליה ומלטפת לה את היד הממוספרת. בגליון הרפואי שתלוי על מיטתה של ברטה ליד סיכום המחלה היה כתוב: "החולה טרם חזרה להכרתה", אבל לאחות ג'ני – בצדק מסוים – נדמה היה דוקא, שהחולה – מעת לעת - נמצאת בהכרה, היתה רואה איך מידי פעם מתחמקת דמעה מעינה, מתגלגלת על לחי חיוורת וטובעת בציפית הכר כאילו לא נולדה מעולם, היתה שומעת אנחות חלושות מפיה הסגור,  רואה איך פניה משנות הבעתן, גבותיה מתקמרות בכעס או בפליאה, פיה נועל את עצמו למרות שהוא סגור, נחירי אפה רוטטים כאילו חשים הם בריח משתנה, ומעל לכל - בטוחה היתה, שמידי פעם, זזות  אצבעות ידיה כאילו היא מנגנת בפסנתר.

וברטה - אכן מנגנת בפסנתר, מנעימה בחלום הבלהות שלה את זמנם של רוצחי משפחתה ,מבדרת את תלייני ילדיה עם מנגינות שופן ומוצרט, כשהיא נדקרת בגבה מצחוקם של הקצינים היושבים מאחוריה -  היתה נותנת לידיה לנגן מאיליהן – ובורחת אל תיקתוקו של השעון הניצב ליד הקיר – החבר היחיד שהיה לה בחדר,  היתה נועצת מבטה בניצנוץ המטוטלת ומידי פעם   מצליחה בעזרתה "לא להיות" לרגע אחד שלם.בדרך כלל, כשהיתה מגיעה בערב, היו בחדר המפקדה כעשרים קצינים, "ילדי  השטן" כינתה אותם בלבה, מגוהצי שיער היו  וסמוקי פנים.  חולצותיהם המעומלנות מבקר – שינו צורה והיו עכשיו ספוגות זיעה וריח, מקומטות, פרומות כפתורים ופרועות שוליים. חגורות מכנסיהם ששוחררו זה מכבר - נראו שלוחות רסן כאילו  חוגגות היו את חירותן  ומאפשרות אגב כך, גם לכרסם התפוחה - לפרוק עול. 

כשהם שתויים ומנומנמים, שרועים היו על כורסאות החדר וכפות רגליהם המפוסקות - נשענות על מגפיהם.  אלה - הושלכו כלאחר יד עוד קודם, בוהק עורם המצוחצח  עומעם עם ערב והיו זרוקים עכשיו על צידם  פעורי לשון כאילו קפאו באמצע צעקה, ושרוכיהם הארוכים  הפרומים  משתלשלים לצידם  כנחשים מפותלים זוממי רוע. מידי פעם – שמעה ברטה - איך היו מקיצים  מתרדמת האלכהול -  צוהלים בשמחת רשעים,  ומתווכחים אגב סיפוק אדיר מי מביניהם היטיב להשתמש באקדחו באותו היום. הסתכלה מבעד לריסיה הארוכים על אותן ידים שהפליאו להרוג – איך הן עוסקות עכשיו בהאבסת הגוף, איך הן אוחזות ומנפנפות בצואר בקבוק היין ממנו לגמו -  כאילו היה זה צוארו של ברוז בטרם השחיטה.  יונקים היו ממנו בשקיקה ודוחסים לפיהם אוכל  כחזירי בר משועממים.

לצלילי שופן ןמוצרט – אותם דרשו שתנגן שוב ושוב – דבק אותו ריח זוועות שנכפה על החדר. מרגע שאולץ לארח את שליחי האופל – הוכתם בריחם, ריח חמוץ ומחניק,  היה זה ריח חדש שנברא על ידי השטן ונכנס בטעות לעולם.ריחו כריח השקט המצמרר שהיה מגיע בגנבה -  לאחר הזעקות שהרעידו את קירות  המשרפות .את  החדר שהיה  מואר באור חלש - האירה מנורת תקרה בעלת זרועות רבות, הן נראו כחובקות אחת את השניה  תוך כדי ריקוד אהבה,  זרותן כל כך  בלטה בחדר – שבכל פעם, כשנשרפה  נורה – נראה היה כאילו עצמה המנורה את עיניה  כתגובתה על אי יכולתה לשאת את המראות שבחדר. השטיח השעיר בצבע בורדו שכיסה את כל הרצפה - שימש מצע רך לכורסאות העור השחורות - למרות שהן עצמן - נענו בחריקה ובאי שביעות רצון למי שבחר לשבת או לזוז בתוכן.  על החלונות הרבים שבחדר היו תלויים וילונות עשירי בד בצבע זהוב שאטימות מרקם הבד שלהם סייעה בהצלחה לחצוץ בין עולם החיים המתים לבין עולם המתים החיים.   

בקצה הרחוק מהדלת , עמד שעון הקיר הגדול, זקוף קומה, גאה בפיתוחי העץ שבכותרתו, נושא בהדרת כבוד מטוטלת עגולה גדולה ובוהקת, זו היתה עשויה מנחושת זהובה ובמסגרתה   חריטה עדינה של עלי גפן בגדלים משתנים. תקתוקו היה נעים והחלטי, וכל מחצית השעה – היה משמיע נעימה נעימה.

במרחק מספר פסיעות לשמאלו – עמד פסנתר הכנף הלבן. מלכותי  ומושפל. מבוזה  מכתמי בקבוקי הבירה שהונחו עליו, בוש בכתמי הרטיבות העגולים שהשאירו עליו הכוסות בזלזול.   כואב היה את מגע  ידי הרוצחים שהיו מתיישבים לידו ונוקשים על קלידיו כאילו רצו להכותו.  לאחרונה   רווח לו.  בשעות ערב היתה נכנסת לחדר השיכורים הזה  דמות עוטה בלויים, שלמרות ידיה הפצועות  מפניהן פחד בהתחלה   הפליאה  לנגן. פעמים רבות לאחרונה, בזכות נגינתה  -  הוצף בגעגועים לביתו של פעם, כמה לחזור לחיק  אדוניתו האהובה להרגיש שוב את מגע ידיה, להנות מרגע סיום נגינתה – רגע בו היתה מלטפת את קלידיו ברפרוף עדין כאהוב יקר מאד.ריח הבושם שלה – לאושרו – עדיין היה חבוי בזכרונו, מוסתר עמוק  בין מיתריו.

כשהיתה ברטה נכנסת לחדר – איש לא הרגיש בה, היתה פוסעת בדממה כבובה על חוטים, רגליה לא נוגעות ברצפה, עיניה היפות כבויות, ראשה - שהיה תמיד נישא בגאוה ונושא בהדר את שפעת השיער שעליו -  בוש היה עתה בפדחתו מכוסת הפלומה המזוהמת ומנסה היה נואשות ובהצלחת מה להסתתר בין כתפיה השפופות, ופניה הנאות – חיוורות היו כפני מת, נוגות  ברזונן ועצבותן.

היתה ניגשת לפסנתר כשמבטה מושפל כנשמתה, מתישבת על הכסא אשר מפגשו עם עצמותיה לווה בחריקה הדדית של שניהם, מניחה היתה לרגע את ידיה הפצועות על הפסנתר, כדי לחוש את אהבתו, ואחרי שאומרת לעצמה בשקט : "אני לא פה...אני לא פה... זו לא באמת אני"  - מתחילה לנגן.

נשמתה היתה מחכה בסבלנות לאצבעותיה שיגמרו לטייל על הקלידים, רוחה היתה נודדת לביתה של פעם, היתה רואה שם  את פני אמה האהובה כשהיא זוהרת בחיוכה  בעודה מקשיבה לנגינתה, מגלה לפתע את פני אביה הרחום, רואה איך הוא משתיק כשאצבעו על פיו - את אחיה הקטנים הצוהלים פן  יפריעו לנסיכת חייו לנגן.  כשהיתה מצליחה לרגע חפוז לגעת בטעם ההוא ולהרגיש  אהובה  ורצויה – היה המחוג הגדול רואה בהנאה נצנוצו של  חיוך קטנטן בזוית פיה, חיוכון שהגיע לשבריר שניה  ונמחק כמעט במקביל להופעתו. והפסנתר, שספג אז אל חיקו  דמעה או שתיים – היה מטמיע אותן בין קלידיו,  מצטרף לבכיה בנהמת צלילים וזו היתה  נמהלת באחת  בתיקתוקו של השעון.

 

  *   *              

השטן השמן  השיל את מדיו יומיים לפני תם המלחמה. הוא קרע בפראות את הסמרטוט שלגופה לקול צהלתם של חבריו הקצינים שבחדר, השליך אותה לרצפה כאילו התפטר מענשה של  נעל לוחצת, חייך את חיוכו המפלצתי שסייע לשיניו הצהובות ולשונו המשתרבבת מפיו – לקרוע את שארית שמלתה,

וכשכובד משקלו הצליח למעוך אותה עד ששערות השטיח שמסביבה – כיסו על עיניה – החלה לשוחח עם בנותיה ולהשבע להן באשר שהנה הנה היא מגיעה....." אלמה'לה", אמרה לבתה הבכורה ברוך, "קחי את לילי ביד ושבו כאן מתחת לפסנתר, קרוב אלי , אהובותי, חכו מעט בסבלנות - מיד אני באה אליכן .  הו אלוהי, כמה טוב יהיה שוב לחבק אתכן,  להריח את עורכן הטהור, לנשום את מתיקות נשמתכן הצחה" קולה השתנק מכובד הגוף המועך אותה, אבל היא לא פסקה מלדבר והמשיכה ללחוש:  "הו בנותי שלי - נקרעתי מרב געגועים אליכן אהובות שלי, אבל עכשיו – עוד רגע קטן – יהיה כבר טוב..... אני סתם בוכה,  אל תשימו לב, אני בוכה משמחה כי בעוד רגע אהיה איתכן... טוב לי עכשיו...  כן, שבו פה חמודות שלי, ככה אף אחד לא יראה אתכן חוץ ממני, זה הרי ממש כבר לא יארך זמן רב, אני יודעת את זה יקרות שלי - כי אני כבר כמעט לא מסוגלת לנשום - עוד רגע תיפח שארית נשמתי,  הרי חלק גדול ממנה כבר יצא עוד קודם, אז עוד מעט בלבד – אני אתכן . אני חייבת לקבל עוד קצת עונש שמגיע לי – וכבר אני באה...  את שואלת למה מגיע לי עונש, אהובת נפשי ? את עוד קצת צעירה כדי להבין את זה מתוקה שלי, יום אחד, כשגם את תהיי אמא – תביני  פשוט שהעונש בא כי אסור היה לי לחיות אחרי  שהלכתן. כאשר אמא לא יכולה להציל את ילדיה – היא  לפחות צריכה להיות אתם ב"אין"... לא לילי קטנתי מחמל נפשי,  האיש השמן לא מכאיב לי בכלל, להיפך, הוא עוזר לי להגיע אליכן יותר מהר, פשוט אל תסתכלי לרגע, אולי תסתכלי על השעון היפה, תקשיבו לתיקתוק שלו.דומה לזה שהיה לנו בבית, נכון ? האם סתם נדמה לי שאתן כל כך חיוורות מתוקות שלי ?   משהו גזל את החיוך המתוק שלכן?" פסקה מלדבר לרגע, עצמה את עיניה בכאב, התעשתה והמשיכה לדבר כשעיניה המצועפות תרות ללא הרף אל עברו של הפסנתר מנסות למקד את עצמן בחלומות נפשה שקרמו חיים.  "אלמה'לה גוזלי", אמרה בשקט,  "לא הספקתי אפילו לחבוש לך את הברך שנפצעה כשנפלת, לא הצלחתי לספוג לך את הדם שנזל מראשך המתוק, אבל עכשיו, כשאני באה – הכל יסתדר, את זוכרת איך זה אהובה – נשיקה אחת של אמא וכל הכאבים נשכחים, נכון? וגם לך לילי מתוקה, נוציא ביחד את הקליע שפגע בגבך הקטן, ולאט לאט נרים אותך בחזרה, נקלע לך שתי צמות כמו שאת אוהבת, ובטח, בטח חמודה שאת יכולה ללבוש את השמלה החדשה".  עצמה את עיניה ברוגע, נוצרת את חם הפגישה ואז – כאילו משהו הכה בה בכח -  ניתקה את עפעפיה, פערה את עיניה לרווחה ולחשה : "אמא, זו באמת את ? תתקרבי שאוכל לראות אותך יותר טוב. הו אמא , את יודעת שלקחו ממני את אלמה?! את יודעת שלקחו ממני את לילי ?!  ידעת אמא שלא ריחמו עלי והשאירו אותי בחיים?!! כואב לי בבטן אמא, החור השחור הזה כואב כל כך,  הלב שנתלשו ממנו אהובותי – כואב לי , אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה יותר, אותך אני צריכה, אני מוכרחה שתחבקי אותי מהר",  הושיטה יד אל כיוון הפסנתר כדי לגעת בה, אבל ידה של המפלצת "העירה" אותה בסטירה,  הוא צעק ונהם עליה, פרצופו האדים, הזיעה שעל מצחו – כיסתה את פניו, וכשזו טיפטפה לתוך עיניה – נצרב צבען הירוק  באש השטן, קולו הצטרף לגופו המשתלח בה ושמחת המריעים מסביב – מחקה את שאריות  פיסות החיים הזעירות שנותרו בה.

הצחוק מסביב גבר, השעון דינדן ברצף, השטן צרח  והמנורה הבהבה... "לא", ענתה ברטה לשעון  שניסה לתקתק באון כדי לעזור לה להשיח את דעתה, " לא איכפת לי שהם צוהלים סביבי...לא איכפת לי בכלל. אתה מבין, חבר יקר שלי – אני כבר מזמן ללא צלם אנוש, כשלא יכולתי להציל את בנותי – מת אצלי הכבוד ואיתו מתה גם הבושה... עוד דקה ממילא אני עוברת אל בנותי ואמי, הדבר היחיד ממנו אני מפחדת הוא שידבק בי ריחו הנורא של האופל"...את  ידה שנשלחה לגעת בהן – שבר צלו של הרוע  בקור רוח, כופף אותה בהנאה מתחת לראשה, צעקותיה הקפיאו לדקה את הצחוק שבחדר, הפסיקו את תיקתוקו של השעון, ובעודה זועקת "אמא" ,ומאבדת את הכרתה – חיבקה חזק את בנותיה שקפצו לחיקה ונבלעו בתוכה.

            הבעיטה שפילחה את צלעותיה והעירה אותה לשניה – כוונה אל מחוץ לחדר, אל חיקו של השלג. דלתו של גן עדן נראתה לה קרובה מתמיד – אבל מישהו משך אותה לתוך מגורי הנשים ודאג לשמור אותה בחיים,  ידיים עלומות הרימו אותה לאחר מספר ימים לתוך משאית אל מחוץ למחנה, כתפי משהו שמשו לה למשענת כשהועלתה לאניה, מזרון מנחם קלט אותה בבטן האניה,  וזרועות שלדיות כשלה – השכיבו אותה בסוף המסע במטה בבית החולים המאולתר שניבנה בניו יורק לאלפי פליטים חולים כמותה.

 

*  *

ג'ני הרטיבה במטלית לחה את פניה של ברטה, סחטה טיפת מים קטנה אל בין שפתיה הסגורות ברפיון, מלטפת היתה את ידה שוב ושוב וממעמקי לבה הרחום , שאלה בשקט: "על מה את חושבת אשה קטנה?  כל הזמן את זזה כאילו משהו מכאיב לנשמתך כל כך... שומעים בצליל האנחות שאת משמיעה שאלה הם הם כאבי לב... איזה חלומות יש לך שם ?".  בעודה מסתכלת עליה בחיבה - הבינה לפתע שהיא נמשכת לאישה הזאת גם  כי הבעתה המיוסרת המהולה בשאריות יופי והרבה טוב לב - מזכירה לה את פני אמה האהובה זכרה לברכה,  בשנות חייה האחרונות ... וכשהיא יושבת ליד ברטה – נדמה לה שהיא מחייה מחדש את אימה שלה.

וברטה – שומעת את דברי ג'ני, שומעת את השעון שבחדר הזה , שומעת את השעון שבחדר ההוא, נעה בין כאן ושם ורק נמנעת  מלהגיע לרגע ההוא. הרגע הנורא שזכרו מונח בדיוק עכשיו, בסדר הזכרונות של ספרית הזוועות של חייה.כשהיא מפחדת לפגוש את זכרו - היא לופתת את ידה של ג'ני כדי שזו תשאר לצידה כשהרגע ההוא יגיע –  ובבת אחת נשאבת לרגעי הגהנום,נזכרת איך אז, לפני עשרים שנה, בבית החולים המאולתר לפליטי שואה  – ניגשה אליה באושר בילי האחות הצחקנית, שתלתליה האדומים היו משתתפים בצחוק גופה, ואמרה לה : "יש לי עבורך מתנה שלא חלמת עליה".נעצה את עיניה הכתומות לתוך עיניה הירוקות של ברטה, ואמרה כממתיקת סוד נפלא : "את לא מאמינה מה יש לך בבטן הרזה שלך....תינוק!...זה לא נפלא ?....את בהריון ברטה....היית מאמינה?.....    עוד ארבעה חודשים בערך יהיה לך תינוק מתוק,  מישהו חדש בשביל לחיות עבורו".

בילי ידעה שברטה איבדה את בנותיה בתחילת המלחמה ואיבדה את בעלה לא מזמן  כשבמפתיע נפגשו  על האניה. כן, היה זה מפגש אבל  של  שני שלדים , מפגש של שאריות עצובות של בני אנוש נטולי צלם, בהו כזרים האחד בפני השלד של השני, שכחו לדבר, שכחו לחייך.  שבועיים שכבו מעולפים זה לצד זה במחסן האניה בין מאות שלדים אחרים. תשושים ועלובים מכדי לזוז.  איש לא דיבר שם במחסן ההוא, את השקט של אחרי המילים - הפרו רק אנחות וייבבות חנוקות. מספר ימים לפני תום מסעם – מישהו העביר את שלד בעלה לאיזור השלדים שנפחו את נשמתם.

 

שום דבר לא הכין אז את בילי  לצרחות שנשמעו מברטה שניה לאחר ששמעה את "הבשורה".

" בהריון ?!..   אני בהריון?!"  צרחה בקול צורם,  "תוציאי את המפלצת ממני עכשיו"  צווחה  כשעיניה נפערות באימה , "את שומעת?   תקרעי ממני את בנו של השטן ותוציאי אותו עם לבי.עכשיו! ...הנה",  לקחה סכין מהשידה שליד מיטתה, סכין שקילף בנעימות מספר דקות קודם - תפוח בשרי ועסיסי, תקעה אותו בבטנה והחלה לחרוץ אותה לרוחבה. וכשהיא זועקת, מרעידה את לבבות שומעיה ואת קירות בית החולים – צעקה את תחינתה : "מה   אתה  רוצה  ממני   עוד...בבקשה  ממך,  בבקשה,   קח  כבר  את  נשמתי". בילי  הזעיקה את הרופא, רק שלא הצליחה לספר לו מה בדיוק קרה...לא הבינה בעצמה למה היתה עדה... לרופא אמרה בקצרה שהחולה ניסתה להתאבד, והוסיפה בתחינה  שלא ישכח שהיא בהריון כשהוא מטפל בה ,  שלא תאבד חלילה גם את הילד הזה...

 

* *                      

 

ב- 27.6.1943  נולד ה"יצור" השנוא שנידחה עוד לפני הולדתו - תינוקת שאותה סרבה לראות .

היא נולדה בניתוח קיסרי, בבית החולים ל"תשושי נפש" ,שם אושפזה ברטה מרגע היוודע לה הריונה. "תראי איזה בובה מושלמת ויפהפיה נולדה לך", אמרה לה המילדת בשמחה אמיתית, כשהיא מנסה להניח את  התנוקת לידה, "רק תסתכלי עליה לרגע...אני מבטיחה לך שתתאהבי בה ברגע...היא ממש העתק קטן שלך"... וברטה מסיטה ראשה ממנה והלאה, מסננת מילותיה מבין שיניה באיטיות ונחישות כאילו היו ספוגות ברעל, פונה אל עבר האחות ואומרת : "תסלקי את המפלצת ממני, עכשיו - ולתמיד!"

רופאי בית החולים הפסיכיאטרי בו "טופלה" ברטה - אימצו לעצמם מונחים חדשים ליוצאי השואה מתוך הכרה באי יכולתם להבינם.  הצוות שהיה חלוק בדעתו לגבי שפיותה - היה אחיד בדעתו לגבי אי יכולתם להבין את שנאתה לפרי בטנה.  הסכימו פה אחד שתינוק היה אמור להביא לה אור בחשכת חייה, חיים חדשים לחיות בעבורם, אבל היא סרבה בתוקף לשוחח על כך.  אפילו לדוקטור כץ, רופא עם לב זהב, שמסוגל היה לדבר עם כל חולה -  לא הסכימה להקשיב. כשניסה  לשוחח איתה באחת הפעמים על "פרי בטנה " –  נכנסה להתקפת טירוף, הכתה כל חפץ שהיה בטווח ידה, החלה שורטת את הקירות הלבנים כאילו יד להם במצבה, ולבסוף בקשה כרגיל את נפשה למות –  פוחדת להתאבד פן לא תגיע לגן עדן אל אלמה ולילי.  כשנרגעה מעט, החלה להתחנן בפניו  שירטש את בטנה כדי לחסל את ילדו של האופל, ניסתה  לדבר להגיונו  ואמרה : " הרי תסכים אתי, מי בכלל יכול היה לגדול בתוכי - שלד מהלך שכמוני – אם לא ילדו של השטן. רק מפלצת יכולה לשרוד בתוך גוף רקוב כגופי. תינוק נורמלי לא היה שורד שם."

על טופס הויתור שחתמה עליו מבלי להתבונן בו , הוסיפו הרופאים : האב -נפטר מיד לאחר המלחמה, האם – ניצולת שואה, תשושת גוף ותשושת נפש, מתכחשת לילוד ומסרבת להכיר בקיומו.

 

                    אסתר היתה מונחת שקועה עמוק בתוך הכורסא ליד מיטתה של ברטה בבית החולים. נראית היתה פתאום  קטנה כל כך - כאילו התכווצה לתוך עצמה, כמבקשת להעלם אט אט מן העולם.. עיניה היו עצומות, ידה האחת מחזיקה במסעד הכורסא כאילו בכך מותנית ישיבתה, וידה השניה מלטפת את ראש חברתה . מקשיבה היתה כבר יותר משעה לדבריה – ולא מצליחה להפסיק לבכות... בשקט...  מתחת לעפעפיה המורדים היו נקוות דמעותיה, מפלסות  שביל במורד פניה,  אוספות בדרכן מעט פודרה וסומק וכשהן מהולות בצבען –  צונחות על חולצתה הפרחונית ונספגות בה...  גווני הפרחים אז היו משתנים בהרטבם, ובכל פעם השתתף פרח אחר בעצבות שבחדר, כשהוא סמוק ורטוב.

בצד החדר הלבן, על שידה קטנה – היה זרוק ונשכח בתוך נייר צבעוני מגונדר בסרטים - זר הפרחים המרהיב אותו הביאה אסתר לחברתה. לא כך שיערה יהיו פני היום הזה בו חזרה ברטה להכרתה. כשצילצלו הבקר מבית החולים לבשר לה שחברתה התעוררה – התחילה לקפוץ בחדר כילדה עליזה וכשהיא מזמזמת לעצמה שירים – מיהרה לאסוף את חפציה, עזבה את ביתה ורצה לחנות הפרחים. שדה עליז רצתה להביא לה, כגודל שמחתה. כל פרח שנאסף - נבדק בקפידה, ולמרות שמיהרה – בחנה את הזר שבידה שוב ושוב, הוסיפה עוד כלניות אדומות, עוד מספר נרקיסים צהובים, עוד פעמונית סגולה עד שיכלה לראות את חיוכם של הפרחים עצמם. ביקשה את מנחם בעל החנות שהיה מכר ותיק - שיעטוף לה

 את הזר כך שישמח את מקבלו, והוא לרצותה -  הוסיף להם מיני סרטים עליזים מסולסלים  ונייר צבעוני מאד שמדבקה מחייכת אוחזת את קצותיו.עכשיו , שכב הזר בצד, חיוכו נעלם, וכשהוא זרוק ונשכח – החלו פרחיו להוריד את ראשם – נכלמים בעליבותם.

"את מבינה אסתר," המשיכה ברטה ללחוש בשטף, כאילו היא נמצאת במנוסה, "את מבינה שלו הייתי רואה בעיני את התינוקת שנולדה , הייתי הורגת בכך ממש את בנותי? גם עכשיו זה כך, לו אראה אותה – ארצח שוב את בנותי שאינן.  את מבינה אסתר'קה, שכשאני נשאתי בבטני את ילדו של בן השטן - הפכתי בעצמי כמעט לרוצחת ?"

ברטה הסתכלה לכוון התקרה, אחזה בגרונה כמסייעת למילים לצאת מתוכה ואמרה בקול מתכתי :"איך, איך זה יכול להיות שאת ילדותי שלי, את אלמה ולילי אהובותי  לא יכולתי להציל ולהשאיר בחיים, אבל לתת חיים לכוחות האופל – נתתי... את מבינה אסתר'קה" ,נאנחה בזעקה שקטה , "בבית החולים בו נולדה הילדה, כולם חשבו שהיא בתו של בעלי אותו פגשתי על האניה בדרך לאמריקה, איש לא ידע שהיא בת השטן. שנאתי אותה כל כך, תיעבתי כל תזוזה שלה בבטני, דמיינתי את פניה כפני אביה – מבחילות, סמוקות, עיני נץ קטנות במצחה, פיה נוטף ריר, חיוכה רע וריחה מצחין... מאז שנולדה לפני כמעט עשרים שנה – אני נושאת את העונש הזה על גבי, בתוך נשמתי, לפני עיני, בריחות שאני נושמת... ועכשיו, כששמעתי את קולה בטלפון – חדרה שוב ללבי, כחץ מפלח - נשמתו של הרוע -  ונטלה עימה  את שארית פיסת  כוחי האחרון".

אסתר קמה שוב מכסאה, כמו שעשתה מספר פעמים  בשעה האחרונה, מנגבת במטלית לחה את מצחה של ברטה שנראתה קודחת, מניחה אצבע על פיה ואומרת  "די, די, ש, ש, מספיק מתוקה שלי, מספיק".מצמידה את פניה לפני חברתה, מחבקת אותה באהבה ורחמים, מנדנדת קלות את ראשיהן הצמודים ואומרת : "מה יכולת לעשות מתוקה שלי ?!. מה יכולת לעשות".

ברטה החזירה הפעם ליטוף לראשה הרכון של אסתר, נעצה מבט מתחנן  אל תוך עיניה,  מחפשת נואשות להגיע דרכן אל תוך נשמתה – משהצליחה  – הקפיאה את מבטה מהפנטת את עיניה של אסתר בתחינתה ושאלה בלחישה נחושה : "אחות נפשי, אהובת נשמתי,  תצילי אותי ? " וכשנדמה היה לה שראתה תנודה קלה בראשה של אסתר – המשיכה ולחשה לאזנה :  "הבקבוק הקטן - נמצא על המזנון, ליד בנותי שאינן, מאחורי ספר התנ"ך ".

 

 *   *                

שרון התקשתה לפתוח את דלת המונית. לבסוף יצאה מהוססת, נעמדה על המדרכה בוחנת את הבית ברחוב פלטבוש מספר 24.   מזה שבוע שהיא משננת את הכתובת במוחה – אבל ליתר בטחון – השוותה שוב את הכתובת עם הפתק שבידה הרועדת . כן , זה כאן – לחשה לעצמה, בעודה  נאבקת  בנשימותיה  החפוזות.  הסתכלה על הבית בתשומת לב כמו היה זה הבית הראשון שראתה בחייה, "בדקה" את גובה ארבע קומותיו, בחנה את קירותיו הישנים והרגישה איך מתעורר בה כעס עליהם ,כאילו  קשרו קשר נגדה  בהסתירם במשך שנים את אמה. כעסה על גדר האבנים שעמדה ביהירות  כאילו "הגנה" על הבית מאורחים לא קרואים – כמוה, ולמרות שהיתה  גדר לבנים מתפוררת שנצבעה ברישול ונשארו בה כתמים חומים של יושן –  נראתה בעיניה כחומה,  ספרה שוב ושוב בעזרת אצבעה את שבע המדרגות המובילות אל הבית, ונראתה  כילדה חסרת בטחון המתאמנת לראשונה בחייה בספירה, ולבסוף, השהתה בעצב את מבטה על החלונות  – שם – ידעה - מאחורי אחדים מהם – נצורים היו  נסתרות חייה, והנורא מכל הוא שעכשיו - היתה מודעת לעובדה האיומה - את  חלקם - כבר לא תדע לעולם.,  עמדה מהססת בפתח הבית  כ"ילדה שאיבדה את אמה",  היטיבה בידה וכוונה לאחור קבוצת שיער שצנחה על מצחה,  הידקה שוב את הסיכה שאספה את שיערה הארוך לצמה גאה, וזו היתה מונחת בעצלות מתפנקת על כתפה  וגולשת בגאוות בעלות על גבה, ניגבה באצבעה דמעה שהסתננה אל לחיה, ומשהרגישה בעייפות כבדה האופפת אותה – התיישבה בלאות על קצה גדר האבנים התשושה ... כעשרים דקות נותרו עד השעה 12.30 בה נדברה להפגש עם אסתר בביתה. מספר פעמים דחתה אסתר את פגישתן באמתלות שונות,  לבסוף נענתה - ולא בהתלהבות יתירה..    את כתובתה קיבלה שרון בבית החולים לאחר מותה של ברטה, אסתר היתה רשומה שם כ"קרובתה" היחידה בחיים, באותה עת  נודע לשרון שאסתר ואמה,  גרו באותו הבית, בקומות שונות....ברחוב פלטבוש מס' 24 בברוקלין ניו יורק, כתובת שהפכה להיות עבורה  בחודש האחרון משפט קסמים למפתח חייה.

מחשבותיה שוב נזרקו לאותו הרגע בו  הגיעה אז לבית החולים. היה זה מיד לאחר שיחת הטלפון שנסתיימה עוד לפני שהתחילה, והמשכה היה שהזמינה אמבולנס לברטה – אמה שלא זכתה להכיר בסופו של דבר. כשהיגיעה לשם מתוחה ומתנשפת - לא הורשתה להכנס לחדרה  מחמת מצבה הקשה. היא זוכרת בפלצות את הרגע בו עמדה תשושה מאחורי החדר, מיואשת ומאוכזבת, מרגישה איך חלומותיה מתנפצים, איך אותו רגע שאמור היה להיות פסגת חייה – נמוג ואיתו מתמוססות תקוותיה.  לפתע, דרך חלון הזכוכית אשר בדלת - ראתה את בבואת עצמה שוכבת  במטה. עדיין נשארה בפיה הצעקה  שכבשה אז בכח, צעקת תדהמה  אדירה שאיימה להתפרץ, עדיין היא מרגישה את ליבה, איך פעם שם במהירות כזו שלא חוותה מעודה, פיה יבש, פניה האדימו בסומק עז  ועיניה צרבו כי הפסיקה לעפעף..לא יכלה להרגע מהדמיון המוחלט בין שתיהן,  אפילו ממרחק של מספר מטרים יכלה לראות את הדמיון המדהים שביניהן. "אמא", מלמלה בשקט מנסה להרגיש את טעם המלה כשזה מופנה לאמה האמיתית. וכשצמרמורת עוברת בגופה – החלה לדבר אל עצמה בקול רועד וחרישי  : "תראי" אמרה לעצמה הנדהמת, "יש לכן בדיוק אותו אף סולד... יש לשתיכן אותן עצמות לחיים גבוהות  ... עכשיו את סוף סוף יודעת ממי ירשת את  הריסים המצחיקים, המבולבלים האלה... תראי" – המשיכה לדבר כמתבוננת בפלא  "אפילו יש לכן אותו מבנה של שפתיים, ממש ממש  אותו הפה...ואותו השיער". וכשהיא בוכה וצוחקת חליפות, עצובה בצחוקה ועולזת בבכיה - עמדה מתפללת שתפקח את עיניה,  כל כך רצתה לראות אם גם צבען ירוק – ובעיקר רצתה סוף סוף לקבל לראשונה בחייה את המבט המאשר...  שנה שלמה נלחמה בפחד מפני הפגישה מאז פתחה את תיק האימוץ  ולא העזה לטלפן -  למרות  שכל כך כמהה היתה להבין  ואולי להרגע כבר... הרי את ה"למה ויתרת עלי אמא?" היתה שואלת כל חייה שוב ושוב, פעם  בכעס, פעם בשנאה, פעם בתוכחה... הרי שנים שאלה יצור חסר שם וחסר צורה : "תגידי, איך זה אפשרי בכלל שאמא תוותר על בתה ?"- היתה מוכיחה אותה ומשאירה את שאלתה מהדהדת באויר,  "איזה מן מפלצת  חסרת לב את, את שלא רצית אותי"?   ימים שלמים היתה מוצאת עצמה כועסת עליה, צועקת,  ושונאת אותה כל כך, היתה מדמיינת איך היא מכה אותה מבלי לרחם ...  אבל עכשיו, כשסוף סוף עמדה בקרבתה, מתבוננת בה פצועה ומעולפת - כל מה שרצתה והרגישה היה לרוץ אל האשה הזאת, לחבק אותה בכל כוחה, להתכרבל בתוכה, להכנס לתוך גופה לרגע -  ולבכות עד כלות .

כשהיא מתרוממת בלאות מהגדר – יישרה שרון את חצאיתה,מחתה דמעה סוררת,  הססה מעט לפני עלותה במדרגות ואחר החלה עולה בהן באיטיות כשהיא סופרת בלחש: אחת, שתיים, שלוש...ארבע, חמש, שש, שבע. נעמדה לנוח כמי שסיימה מסע ועומדת להתחיל באחד חדש. רגעי חרדה חדשה שהגיעו – נשקו לאחרת שעדיין לא הרפתה. שוב עבר בה הרעד שהעצים ככל שהמרחק מהפגישה התקצר. שמונה עשרה מדרגות כבר עברה בשלום ופתאום כמעט מעדה. עיניה ריצדו על פני השלט הקטן שהיה מוצמד לדלת לבנה בוהקת בנקיונה, ברטה לוין ,היה כתוב שם.   שרון נגעה באותיות באצבע רועדת, הצמידה את ראשה אל הדלת, שפתיה נגעו ברפרוף באותיות ואחר הניחה את לחיה עליהן. עצמה את עיניה והוכתה בתדהמה מעצמת הבכי שפרץ ממנה. בכי שסרב להשאר בגבולותיו, אימץ לעצמו חירות עם מגע לחייה באותיות שעל הדלת.יבבותיה העצימו, מילאו בהד מיבב את כל חלל המדרגות, בלתי נשלטות היו, מתעלמות ממנה כאילו היו ישויות נפרדות בעלות רצון משלהן.

קול נקישות נעלי הבית על המדרגות שהגיעו בריצה מלמעלה – פסק לידה, ויד טובה חבקה אותה בחם, וקול טוב לחש לה באהבה "די חמודה, די...בואי, נעלה אלי הביתה, תנוחי אצלי קצת ונרגע".

                       

בסביבות השעה שבע ורבע בערב, כשאל חשכת הליל הראשונה  נזרעו אלפי כוכבים זוהרים ,בקעה נגינת מלאכים מחלון דירתה של ברטה לוין אשר ברח' פלטבוש מס' 24 בברוקלין – ופיסת עולם עמדה מלכת.!

צלילי הקונצרט לפסנתר מס'1 של שופן – מלאו את חלל הבית, שייטו בנעם מחלון הדירה, ריחפו אל הרחוב כפרפרי אביב צבעוניים המשאירים שובל זהב במעופם - וזורים בדרכם אבקת רסיסי טהרה.

הנשמות הבוכות של רח' פלטבוש – חשו ברגעי הליטוף הזמני, וחסרי המנוח – זכו לדקות של שקט אמיתי.

חדר המדרגות העייף של הבית  נמלא במפתיע במשחקי צלילים  שהיו נוקשים בשחוק על קירותיו הזקנים וחודרים בשובבות מבעבעת בעד חריצי הדלתות, להאיר באורם הנדיר דיירים עצובים בדירות נוגות.

אותה שעה היה שמואל האלמן יושב בגפו במטבח העצוב אשר בדירתו שבקומת הקרקע, רוכן אל עבר השולחן המתנדנד קצר הרגל האחת, נשען על שעוונית הפלסטיק המשובצת, שהיתה חסרת חן מיום היוצרה וחסרת גמישות מיושן, ולוגם בקול – כמידי ערבו של יום – כוס תה מהביל שהומתק בארבע כפיות סוכר והותיר את לשונו מתעוותת מעודף מתיקות. אוחז היה בשמאלו את תחתית הספל הצהוב שבור הידית, ובידו השניה לופת בין האגודל והאצבע – זויתה של פיסת ביסקויט. מידי פעם, לשבריר שניה, היה טובל את שאר הביסקויט בתוך התה – משם – מכוון אותו בזהירות ובריכוז אל תוך פיו הפעור כמקורו של גוזל רעב, וכששפתיו סוגרות על הבצק הרטוב – היה מתענג בקול על טעמו המתוק ומצקצק שוב ושוב בלשונו.  אבל, מרגע שפלשו צלילי שופן למטבחו – איבד את חוש הקצב של עצמו, הביסקויט  ניתק עצמו בלאות כבדה אל תוך הספל, התנחל בקרקעיתו כאילו התיישב שם לעד והתה באחת , שינה את מרקמו ואיבד  את צלילותו.שמואל, כמיותם, נשאר מחזיק בין אצבעותיו פיסה קטנה ויבשה של ביסקויט – אינו מסוגל להחליט מה בדיוק עליו לעשות... ובעודו אוחז בה במסירות – התרומם ופסע לעבר דלת היציאה של דירתו, פתח אותה כדי סדק ותר בעיניו ובאפו אחר מקור הצלילים. חדר המדרגות פעם בקצב המנגינה, צלילי שופן רקדו שם באושר, חילחלו לזכרונותיו והפכו מיד לדמעות, לבו האלמן רטט, זכר ילדיו צבט בכח את בטנו – ולמרות  התגברותו של הכאב – אולי בגלל הצלילים הרכים - עטף אותו מן נעם לא ברור וכל שרצה באותו רגע היה לשכב בחיק אמו, כעולל זעיר נטול עבר, להתכרבל בחיקה וסוף סוף לנוח.  משנרגע מעט – ניגב את דמעותיו בשרוול חולצתו האפורה, זו הישנה והנאמנה שנעשתה עם השנים דומה לתבנית גופו המלא, ליטף את קרחתו, היטיב את שערותיו שנשתמרו  בבסיס גולגלתו, הושיב את משקפיו על אפו השמן והינהן לשלום לשכניו שממול אשר שלא כדרכם להסתגר מהעולם – עמדו עכשיו כמוהו בפתח דירתם – בוהים בצלילים. אליהו וחנה פיינברג, שכניו המוזרים – עמדו צמודים כתמיד כאילו היו נשענים זה על זו, ועל פניהם - טבועה הבעת השאלה, זו שנתקבעה שם מאז העדיפה בתם יחידתם מירה'לה, שניצלה עמם מהשואה – לחבור אל המתים, ובשקט כדרכה – נכנסה יום אחד למי הנהר הקפוא, צעדה באיטיות ונחישות לעומקו, צנחה אל השלוה שלא מצאה בחייה – והקפיאה בכך את חיי הוריה בתוך יסורי כאב מתמיד ובתוך שאלה חסרת סוף...  מאז – היו מסתובבים השניים בעולם כנוודים, נטולי כיוון, ובעיניים יבשות ופעורות – היו בוהים בחלל כאורחים זרים שאיבדו את מטרתם.  אך עתה,כבמטה קסם, בחסדי עצמת הצלילים המשייטים סביבם – מצאו לפתע נתיב לנפשם המיוסרת, ודמעות חמות, דיירות ותיקות בתוך נשמות שניהם – פילחו מוצא וגאו מתוכם בשטף, יבבות מאופקות הצטרפו לצלילים, ושמואל, אשר עמד מתבונן בהם – יכול היה לראות לתדהמתו, איך ארשת השאלה שהיתה חתומה על פניהם - משנה עצמה, והופכת עם גאות הדמעות – להבעת תוגה, ולארשת של קבלת הדין.  העצב על פניהם נראה פתאם נכון, היה בו טיפת התנצלות והרבה הרבה רוך, וכשקולה של חנה פנה אליו בשקט ואמר לו בפעם הראשונה מזה 18 שנה לשכנותם : "ומדוע לא תכנס אלינו לתה?" - עטה שמואל חיוך נדיר על פניו האלמניות, שמט את פיסת הביסקוויט שנותרה בידו, סגר את דלתו מאחוריו, נעל את זכרונותיו, ובקצב הצלילים – עבר בתשומת לב והדרת כבוד את שני המטרים שהפרידו ביניהם – ונבלע בדירתם בתודה...

 

* *

 ושרון רוקדת באצבעותיה על קלידי הפסנתר, גופה מוטה קדימה כמעט נשען על פרקי ידיה – נמזג עם תנועותיהן המרחפות, צמתה נחה בנעם על גבה כאילו היתה גם היא מקשיבה בהנאה למוסיקה, פעימות לבה מכתיבות את הקצב, ונשמתה – את רכותו.   עיניה עצומות רב הזמן, מידי פעם נפערות – ואז מלטפות במבט ירוק ואוהב את פני אחיותיה המחייכות הניבטות מהתמונות התלויות על הקיר, היא מחייכת  אליהן בחום ורוגע נמהל בעצמותיה. שוב עוצמת את עיניה, מתמסרת לצלילים  ומשחקת בהם  בידיה כאילו היו פעמוני רוח עדינים, או מחרוזת פנינים ענוגות...טוב לה עכשיו, והמוסיקה – נענית לה ברוך, נשמתה מלאה בחום החיים והיא חוגגת באושר את אשר הסתבר לה בשעות האחרונות, כשישבה חבוקה בזרועותיה של אסתר , מיבבת כיתומה עזובה...הכאב  המוכר הזה שבבטן, אותו חור שחור על כאבו המייסר – נרגע סוף סוף... היא שומעת עדיין את מתיקות מילותיה של אסתר שנלחשו באזנה בהדגשה ואהבה: "אמא שלך אהבה אותך בכל ליבה  ,  אהבה מאוד! "    "באמת? " – היה כל שיכלה ללחוש בחזרה,  ובעודה מייבבת בקוצר נשימה מתגבר, קלטה את משמעותן של מילות הקסם ולא יכלה לחשוב על עוד מילה נוספת לבטא את תדהמתה המהולה באושר, ושוב שנתה ואמרה כשהיא בוכה וצוחקת חליפות  "באמת ?   באמת?"    "כן, באמת, באמת" ,חייכה אליה אסתר מתוך דמעותיה שלה,  מלטפת אותה בעיניה, מלטפת את לחיה ביד חמה, מנגבת את דמעותיה של שרון באצבע טובה, נפוחה, מקושטת בלק אדום מתקלף מעט ואז הוסיפה ואמרה  בהדגשה:  "לאמא שלך – כמו לכולנו - לא היתה ברירה, היא היתה כל כך חולה אחרי המלחמה, כולנו היינו מתים מהלכים, נשמתה היתה מרוסקת, לא יכלה להפסיק לבכות,  היתה אבלה על מות אחיותיך – בעצם – עד יומה האחרון, מותן קרע אותה בכל רגע שנשמה, והיא לא רצתה שתגדלי בצל המתים. לכן מסרה אותך. את מבינה? – מסרה מאהבה ,  כדי לאפשר לך חיים טובים יותר".  וכשנתנה לה את צרור המפתחות – הוסיפה באושר שלא הסגיר את השקר החבוי בו ואמרה: " הא לך  הוכחה נוספת שחשבה עליך באהבה... הרי את כל אשר היה לה בעולם -  דירתה על כל תכולתה – הורישה לך"  .   

         

 ושרון – כחולמת  מנגנת עם מיתרי לבה, אצבעותיה רוקדות מאליהן, לבה גואה על גדותיו משמחה -  ושופן הטוב מכיל את אושרה בחדווה, ומוהל את צליליו בחום נשמתה. וכך הם  רוקדים בחלל, וזורים שם טיפות של אשר –  נוגעים שוב ושוב, בליטוף קל, במעמקי  הנשמות העצובות - מעירים אותם בשקט ומצרפים אותם אל מצעד החיים.דיירי פלטבוש 24 – פגועי  הנפש ופצועי הנשמה -  נכבשים בקסמם של טוהר הצלילים, נזכרים בגעגועים שנתייתמו, עורגים לתקוות שנחנקו, ונכספים להרגיש שוב במתיקותם של חלומות שיבשו... עוד מנעולים משתחררים...עוד  דלתות נפערות...

האחיות אייזנברג הדרות מול דירתה של ברטה - כבר הסירו ארבעה מנעולים מעל דלת דירתן,  נותרו להם רק עוד שניים - כדי לפתוח את הדלת השומרת עליהן, זו החוצצת ביניהן לבין העולם המבהיל כל כך, מששוחררה  לבסוף הדלת ממנעוליה – פתחו אותה תחילה כדי סדק, והציצו כשתי פרגיות זעירות אל עבר דירתה של ברטה, משתאות מיהו זה המפיק את צלילי הקסם.  בעדינותן המוגזמת - טופפו על קצות האצבעות פנימה אל עבר מטבחן,  וכשהן מהלכות  כעלמות עדינות  בשיעור בלט – חזרו כפופות מעט ובידיהן שרפרפים קטנים, הניחו אותם בפתח הדירה - והתישבו שם בשקט  ובבטחה. נשענות היו על כוחם וחסדם של צלילי שופן – ובפעם הראשונה מזה כעשרים שנה – שכחו לפחד... יושבות היו ועיניהן עצומות, אוחזות זו בידה של זו, ואת הבעת האימה שעל פניהן – החליף חיוך מתוק שגילה בעזרת גומות חן בלתי מנוצלות – את יופין החבוי שנים מאחורי הבעת  הפחד.

כששייטו הצלילים לקומה שמעל – נכנסו לביקור בחדרי הדירה, אבל לא פגשו שם איש בבית, גב' ואדון שמריהו טרם חזרו מעבודתם בחנות הפרוות, וגברת בייקר הזקנה הדרה ממולם- שוב אושפזה בשל מיחושים בלבה. וכך שייטו הצלילים אל תוך דירתה של אסתר שבקומה האחרונה, ומכיוון שלא היו יותר דירות בבית – התמקמו בחדרי דירתה ומלאו שם כל חלל וכל פינה.

 

       ואסתר משוחחת כבר יותר משעה עם חיימי, בעלה הטוב, אוחזת בתמונתו ומשוחחת אתו בשטף. הזכוכית החוצצת ביניהם אינה מפריעה לה במיוחד, והעובדה שאינו בחיים – לא מונעת ממנה לשמוע את אשר יש לו להגיד.... אנשי פלטבוש 24 משוחחים תדיר עם יקיריהם שאינם עוד.

"חכה רגע חיימי," היא אומרת לתמונה, ובעודה קמה, מניחה אותה על השולחן, "אני חייבת לשטוף פנים ולהתרענן, תיכף אני חוזרת" והיא מתרוממת לאט, נאנחת, מחזיקה בידה הימנית את צד גופה הדואב באיזור מותניה, מעבירה את אצבעות יד שמאל בשערות ראשה מספר פעמים-ונכנסת לאמבטיה.

"אל תסתכלי עלי ואל תחכי שאענה לך" ,היא אומרת לבבואתה המשתקפת, "היום באמת אין לי כח לדבר איתך, וחוץ מזה הבטחתי לחיימי שאחזור מהר". היא שוטפת את פניה, מתיזה בנדיבות מים קרים על מצחה – ונעמדת לפתע כמהופנטת, מקשיבה לצלילים העוטפים את הבית, ואז לוחשת בקול כשעיניה מתמלאות בדמעות :"קסם היא עושה לפסנתר  המתוקה הזו, כאילו היתה מזיזה פעמוני מלאכים". היא מהנהנת בראשה,מכווצת את שפתיה כלפי מטה בהשתאות ומוסיפה בקול  "ולחשוב שאיש לא ניגן בפסנתר הזה מעולם... לו ברטה יכלה לשמע אותה...הלואי והיא מקשיבה לה שם בגן עדן" ,  ובחמלה היא זוכרת איך ספרה לה ברטה עד כמה היא מתגעגעת לנגן, עד כמה נשמתה כמהה לצלילים, עד כמה עורגות אצבעותיה לחולל על הקלידים , ואיך אינה  מסוגלת בסופו של דבר לגעת בהם, והיא חוזרת מהורהרת לסלון הדירה, מתיישבת שוב בכורסא האדומה, מתכרבלת שם כמו שאהבה לעשות בילדותה - יושבת ורגליה מקופלות לצדי גופה כעובר מוגן. והיא שוב מקשיבה  ומתמסרת לצלילים, ואלו - מפזזים בדירה כבשלהם, עיניה מעפעפות בקצב המוסיקה  ורוחה נושקת לעדינותם.   "כן חיימי," היא אומרת לפתע כעונה לו על שאלתו, " שיקרתי אבל לא בגדתי בברטה. ובכלל, מה פתאם התחלת להתווכח אתי?"  היא אומרת בקול שנושק לפינוק, משתהה לרגע כמחכה לתגובתו וממשיכה לדבר כשהיא מצרפת את ידה הימנית לחזק את דבריה, "אז זה נכון ששיניתי קצת את המציאות, טוב, לא קצת, אבל" , והיא מדגישה בקול – "איך יכולתי לספר לקטנה את האמת? תגיד לי אתה... ועוד לטבוע בעיניה הירוקות כעיני אמה, ולראות עד כמה היא מתוקה, וצחה, ותמימה.. אז שיניתי את הסיפור כדי לתת לה לחיות בשקט, אז מה? עשיתי רע?" והיא מפסיקה לדבר, מסתכלת על החדר רווי הצלילים  כאילו היא רואה אותו בפעם הראשונה, ואומרת: "תקשיב חיימי, תקשיב לקטנה איך היא מנגנת,  אם אני לא טועה , כי הרי אני לא מומחית כזאת במוסיקה, אבל נדמה לי שאת המנגינה הזאת כבר שמעתי" ,והיא מזמזמת ליד הצלילים וקובעת : " כן, אני כמעט בטוחה שזו מוסיקה של שופן...ואם אתה שואל אותי , אז נדמה לי שגם ברטה ניגנה אז שם את שופן... ואם אתה שואל אותי שוב חיימי – אז זה לא יכול להיות "במקרה" – אם אתה מבין למה אני מתכוונת, אז לא טוב שנתתי לה את הדירה? תגיד לי אתה, מה אני צריכה  עוד דירה? כמו שאתה היית אומר: אי אפשר לאכול שתי ארוחות בבת אחת... ואני גם לא יכולה לישון בשתי מיטות בבת אחת"... והיא צוחקת לעצמה , מסכימה עם כל מלה שנאמרה בחדר, ומסכמת את דבריה ולוחשת כממתיקת סוד נפלא: "הילדה הזאת כולה טוהר! אין סימן בכלל – אתה יודע למה, היא נצחונו המוחלט של הטוב" .... ואחרי דקה מיטיבה את ישיבתה בכורסא, מיישרת את קמטי חולצת המשי הכחולה שהתהדרה בה בצהרי היום לפני הפגישה עם שרון, קוטפת פרורים שדבקו בחצאיתה האפורה ומניחה אותם באדמת העציץ הסמוך לכורסא, עוצמת את עיניה, מחייכת קמעה ומלחששת כשהיא שוקעת  אל תוך נמנום נעים:  "ידעתי שתסכים אתי, חיימי, ידעתי שתסכים"... לא היה ברור  מניין בקעו לפתע איוושות גלי הים, או איזה צלילים בדיוק גרמו לה לשמוע את פקפוקם החרישי של אגלי הטל – נדמה לה שהיו אלה שהעירו משנתו  עלה רענן של רקפת ורדרדה, לא הבינה איך הצליחה לשמוע את צלילי התאיידותם בשמש, ולא זכרה איך הגיעה לשדה שהתגנדר והתאפר  בצבעי פרחיו.   רצה שם יחפה  וחשה בטריותה של האדמה, התבשמה בריחה הקסום והרגישה שוב ,אחרי שנות בדידות רבות – שייכת לעולם. הצטרפה למשחק קרני השמש, לקחה חלק בשובבותם הילדותית  וחבקה עמם זהרהורי צבע טרם התנפצותם... הנה היא מצטרפת לגלגול צחוקו המהדהד של הטבע וחומדת לעצמה קרן שמש חמימה במיוחד."למה את חומקת ממני?" היא שואלת אותה בשחוק משנכשלת לאחוז בה, ובטרם מאזינה  לתשובתה –  נכבשת ביופיו של פרפר סגול, נמשכת לגעת בעטוריו הדומים לרסיסי זהב שזורים על כחול של שמים..." מה קורה לי?" היא לוחשת ולא מחכה לתשובה, חבל לה להחמיץ את צבע השקיעה החודר לחדר ואינה מעיזה להזיז את מבטה מצבע הזריחה הנושק לו בחם, וכשקולות צליליו של יער בליל ירח נמהלו עם שירת צפרים ביום גשם זוהר – פקחה את עיניה, חייכה, הסבה את ראשה אל עבר תמונתו של חיימי שעל המזנון, ואמרה לו בקול : "אתה רואה יקיר שלי? -  אני שוב חולמת... אני שוב מפנטזת... סימן שחזרתי לחיים, כנראה שאלוהים נזכר בי.