קטע מהרומן "מישהו צריך להיות אחרון"
מאת צביקה דולברג
(מרצה – אילנה ברנשטיין)
הכניסה לרישיקש ניראתה כמו כל הכניסות לכפרים ולערים שעברנו. ירדנו מהגבעות המקיפות אותה אל העמק, שבמרכזו התפתל נהר הגאנגס. בתחילה הופיעו הרוכלים בצידי הדרך. אחר כך רוכבי אופניים בחולצות פתוחות ומתנפנפות או עירומים בחלק גופם העליון, נושאים סלים עמוסי פירות וירקות, מחייכים בשיניים צחורות ומכריזים בקולי –קולות על מרכולתם. חלפנו במהירות על פני הרחוב הראשי כשמימיננו הנהר, מפלסים דרך בין המוני בני-אדם.
בין האנשים הלבושים לבן מפציעים מידי פעם גברים קרחים לבושים בצבעי כתום או צהוב בוהק, שהיו שקועים בשירה ובנגינה וצעדיהם כמו ריקוד. הם היו באקסטזה ואנחנו הבטנו בהם מהופנטים מזמזמים הארי-קרישנה. הנהר היה משובץ לכל אורכו באנשים שנכנסו לטבול במימיו הרדודים, נושאי תפילה. במרכז העיר נבנו בנינים גדולים ומתוך כל אחד מהם יצאו מדרגות שהגיעו עד לנהר. מידי כמה מאות מטרים הסתלסל עשן לשמים והאוויר היה דחוס אך שליו.
לקחנו שלושה חדרים באחד מבתי המלון במרכז העיר. בחרנו בו מתוך כמה בתי מלון בגלל החיבור לאינטרנט שהיה בו. בקדמת המלון היה גם אינטרנט קפה, שהיה מלא בכל שעות היום בצעירים. גלעד אמר שהוא חייב לשלוח מייל ללאה. הבנו שהוא בסערת רגשות וגלעד אמר שהאפשרות לתקשר עם לאה במייל תקל עליו את ההתמודדות. לאחר הצ'ק אין, ניגשנו לבדוק את האפשרות להתחבר לרשת האינטרנט. שולי הביט בגלעד בשתיקה, מצחו מקומט, ולאחר רגע ניגש בהחלטיות לשולחן האחראי. אני וגלעד עמדנו במרכז החדר הגדול, שהיו מפוזרים בו מספר שולחנות קטנים ועליהם מחשבים מסוגים שונים. גלעד עמד נבוך והביט לכל הכיוונים. סבך החוטים שהשתלשלו מהשולחנות והתערבבו על הריצפה נראו כנחשים חיים. לשניה חשתי צורך לשחרר את גלעד מלפיתת הנחשים, לקרוע את החוטים המקיפים אותנו. גלעד נראה אבוד.
שולי הופיע מאחורי, מניח את ידו על כתפי.
שכרתי לגלעד מחשב ליומיים. הוא אמר בקול שקט וסמכותי. הוא הצביע על שולחן ועליו מחשב שעמד בפינה. האחראי, בוחר צעיר ונמרץ לבוש חולצה אדומה ועליה ציור גדול של קופסאת סיגריות מקומית ניגש אלינו והזמין אותנו לשולחן הפינתי. הוא התייחס אלינו כאילו רכשנו את המקום ואנחנו צאצאי הנדיב המקומי. שולי קרץ אלי מאחורי גבו של גלעד. ניכר בו, שהוא נהנה מהיחס של האחראי.
ליומיים? גלעד שאל בקול נבוך.
כן. תוכל לטפל בעיניינים מפה. אמר שולי. הכל שולם. בואו ניגש לחדרים.
החדרים היו גדולים, מלאי אור ומסויידים לבן.
כשהגענו לחדר הראשון, שולי וגלעד נעצרו והביטו בי. הם רצו לתת לי את החדר הראשון. הייתי חסר מנוחה, אז שיחקתי את המשחק ובשתיקה הכנסתי את חפצי לחדר וטרקתי את הדלת.
לאחר שהתמקמנו בחדרים החלטנו על זמן מנוחה. כל אחד לעצמו. שולי אמר שהוא צריך זמן לנקות את העדשות, גלעד אמר שהוא הולך לשלוח מייל ללאה. אני יצאתי החוצה. מאחורי המלון הייתה חצר גדולה ונטושה.
שכבתי על הגב, והבטתי בעננים המסתחררים מעלי. מדי פעם השמש הייתה מציצה מאחורי ענן אחד, ואז נאלצתי לעצום את עיני לרגע, עד שענן אחר היה מכסה אותה. קרני השמש היו מוחשיות כמו אצבעות מלטפות. הרגשתי כמו מכוסה בשמיכה עדינה שמדגדגת לי באצבעות.
העננים נעו משמאל לימין במהירות. הם רדפו אחד את השני. חלקם בצורת ראש וחלקם חסרי צורה , כמעט מופשטים. לפתע, הם החלו מסתחררים סביב עצמם. הם יצרו לולאה ענקית לבנבנה, שבמרכזה הייתי אני. שוכב על הגב, נותן לעצמי מרחב של תחושות. הסתחררתי. חמימות עטפה אותי, ואפשרה לי לצוף. ידי פשוטות לצדדים ורגלי מתוחות. חזי עולה ויורד כשאני נושם וכמעט טועם בלשוני את רסיסי המים בתוך הענן. עולה לגובה רב.
הסחרור משך אותי למעלה. היציבות שלי, ששומרת על הקשר לקרקע, הלכה ונתערערה. הכבלים שקשרו אותי, בידים, ברגלים ובראש נותקו אחד אחד. נשארה לי טבעת אחת על אצבע יד שמאל.
רוח קלה נשבה, מביאה איתה ריח פריחת אפר ועצים שרופים מהנהר. נביחת כלבים חצתה את השקט ולאט-לאט שקטה. תהליך קבלת החלטות תחת אילוצים. זה נשמע לי מוכר. אם רק אצליח לבודד אותם, הכל יפתר.
בגובה עשרת אלפים רגל הרוח נשבה בעוצמה. דפיקות ליבי קבעו את קצב העלייה לגובה. ועיניים. עיניים מסביב. את מביטה בי ורוצה. רוצה ושואלת. אין לי תשובה לשאלה בעיניים שלך. יש לי שאלות אחרות.
אני מחייך כשאני מבחין שעיניי עצומות ואני רואה. בגובה הזה הקור צריך לחבוט בעצמות, אבל עדיין נעים לי. נעים ומוגן. אני מותח את האצבעות בכף ידי הימנית ומביט. אני יכול לחפון ענן קטן בכף ידי. כף ידי הימנית. אני מסמן וי בשתי אצבעות ומוציא לשון. גם ככה אף אחד לא רואה.
את מתקרבת ומניחה את ידך על פי. אני יודע שאת רוצה לעזור לי. אני חש בחום נשימתך. שיערך רטוב ומתולתל. עינייך מחבקות. אני נזכר בילדותי. איך אהבתי להתכרבל בשמיכתי לקראת בוקר ולהציץ מהחלון. בחוץ תנועת האנשים בבוקר החלה, ואני במיטתי, מקיץ מחלום אל תוך מציאות מדומיינת שבה אני לא צריך ממש לקום וגם לא לשקוע חזרה אל תוך השינה.
אצבעותייך חודרות אל פי ואני מנסה להגיד לך משהו ולא מצליח. אני בולע מילה וטועם את אצבעות ידך. לשוני מלטפת ומחליקה בין האצבעות שלך. את מקרבת את פניך אל פני ועוצמת את עינייך, מרוכזת.
אני מתמסר לתחושה.
כמו אז, בילדותי.
הרגשתי את הזין שלי מזדקר.
הטעם בפי מתחלף בטעם לימון מרענן כשאני חש בלשונך התרה אחר לשוני. אני פוקח את עיניי להביט בך ועוצם מיד בחזרה. את חמימות גופך אני שואב, מרחיק ממני כל השגה ותהיה. אני לא קשור יותר לאדמה. מעל לגובה ציפורים, ענן אחד בודד מלווה אותי, מסמן לי את הכיוון. מהגובה הזה האנשים נראים קטנים והעולם שטוח. אפשר עוד להבחין בכביש שחור ומתפתל, בעצים קטנים ובגגות אדומים מפוזרים כמו תותים בקופסת פלסטיק ממוחזרת. בגובה הזה, אתה יכול לתת לעצמך להיסחף עם הרוח.
מדי פעם, כמו בתוך כיסי אוויר לא מתוכננים, אני צונח כמה מטרים חזרה. בכל פעם כזו נשמתי נעתקת וכמו מונחת אבן גדולה על חזי. אני קופא מהקור או מהפחד. פעם אני רוצה להישאר ולהמשיך ופעם אני רוצה לחזור הביתה. לחזור אליך. אני מטלטל לגובה ולמטה, ואז שוב לגובה כמו עלה נידף. ידך אוחזת בידי, מובילה. וידי בתוך ידך נאנסת. ליבי הולם בי והזין שלי רגיש למגע.
אני תוהה מתי אתנפל עליך, כמו אסיר ששב הביתה אחרי שנים באי בודד. מתוך בדידות אני מתמקד בטעם שהשאירה בפי לשונך. את מפנה אלי את התחת. אני נצמד אליך מאחור, לופת את קווי התעגלותיך, מתאים אותי אלייך. את חשה בזיקפה שלי הנדחפת אליך מאחור ומחייכת. גם אני מחייך. אני בבושתי ואת בעוצמתך.
עכשיו אנחנו חוצים את הרוח, מכים בסערות המתרגשות מכיוון הים התיכון. חולפים במהירות מעל הרים וים. אנחנו יחד, צמודים. וכשהתחת שלך מתכווץ ברכות סביב איברי, חמימות מתפשטת בי. כמו צמר גפן מתוק שמכיל את גופי.
אני ניצב לרגע בין האחים שלי. באמצע. זה מקום שאני לא רגיל אליו כל כך. אני רגיל להיות מהצד. מאחור, לפעמים בצל. הם הגדולים ואני המוגן. את לוקחת אותי לשם. עכשיו אני צריך לבחור. הבחירה בין אלטרנטיבות הופכת לבחירה בין אחים.
יבש לי בגרון.
אני פוקח את עיני כדי לראות את הנופים המתחלפים של חיי. אור וצל. תמונות ופסקול של מוסיקה רועשת. אבא ואימא מתווכחים בקול וזכוכית מתנפצת. צפצוף ארוך ועיקר החדשות. משמאל –יבשת אירופה ומימין ספרי קבלה וחומש. אנחנו צפים על דפי נייר צפופי-אותיות. אני מצליח לקרוא את מה שבעברית ואז מותקף בצרורות קיריליים שמכאיבים לי בצלעות. את מרפה ממני ואני פוחד לאבד אותך מעל האוקיינוס. אצבעותי מתהדקות על צווארך.
" אל תעזוב." את לוחשת לי. עינייך עצומות ונישמתך חמה. "אל תברח מלהחליט. תקבל החלטה פעם אחת בחייך."
" אני לא יכול". אני לוחש. יודע בתוכי ממה אני פוחד. "אני לא יכול לטעות, לאכזב, להתרסק."
אני פוחד שאני רוצה לקטוף אותך. לקטוף אותך כמו פרח. למולל באצבעותי את עלי הכותרת ולרסק את הגבעול. אני רוצה לראות אותך גוהרת ואוחזת בזין הזקוף שלי. לחוש בלשונך המלקקת את הכיפה. להתמכר לרטיבות שבפיך היונק אותי. אני רוצה לזיין את פיך ולהביט בעינייך. את הרעב שבך, אני רוצה להוביל.
אני רוצה לבעול אותך. לראות אותך מתפתלת מתשוקה. מזיעה מתחת לגופי היוקד. אני רוצה לכבוש את גניחותיך, לאסוף את זעקותיך לצנצנת ולשמור.
אני פוחד להיכבש, להתאהב, לאבד את המוסר ואז למצוא את עצמי מביט בו בראי. ולראות את עצמי כמו לפני הרבה שנים. לבד.
אולי אני לבד מידי ואולי התרגלתי. אולי אני כואב בכל נגיעה. אולי אני חולם כשאני ער. אולי אני ער כשאני צף באי הידיעה.
כשאני חסום בענן, אני משאיר על האדמה את אוצרותי. והם לא רבים ולא מנצנצים כמו כוכב. אני יכול לספור אותם על אצבעות יד אחת בלי טבעת. אני יכול לכתוב אותם במחברת ולטמון בארון הכי גבוה. בסוף כל יום, הם מחכים לי על יד הדלת. חסרי מנוחה. דורשים זמן לעצמם.
העונות מתחלפות מהר יותר כשאתה בגובה האטמוספירה. כשאתה חללית בהקפה אחרונה לנחיתה. שמור על קשר עין מהשטויות שלך כדי להיות בטוח שאתה עושה את הצעד הנכון. תן לעצמך לפרוח כמו ניצן, כמו אור ראשון. החורף שמשתלט לך על הלב תמיד מתחלף באביב כשעובר הכאב. עכשיו אתה גם אבא, גם ילד וגם מאהב. אתה גם אח וגם קרוב משפחה, אבל אתה בעיקר אתה. יש לך את הדרך שלך.
העננים הלבנים מתחלפים לכסף מהבהב. סמיך ורטוב ומתחיל לטפטף. אני דומע כשאת רועדת ונצמדת.
אני מאבד גובה במהירות, ומתחתי מתחילות צפירות התנועה ורעשי-העיר. האויר נוקשה ומריח מצמיג שרוף.
אני מלטף את הבטן שלי והעור המחוספס הוא שלי. מעביר את האצבע לאורך צלקת עבה ועד לטבור.
את מניחה את ראשך על כתפי כדי ששנינו נוכל לחלום. חלום משותף.
שנדע מתי הרמזור המהבהב מתחלף לירוק.
מישהו קורא בשמי.
מה השם שלי? איך קוראים לי ולמה השם חשוב. לא רציתי שם ואולי רציתי שם אחר. כשקוראים בשמי אני מרגיש מוזר. אולי קוראים לי ג'ימי בכלל.
